המתופפת הקטנה

חופש, סבבה. חופש ארוך זימן לי הפסח הזה. סבבה, אמרתי כבר.  חופש – גם אמרתי.

יש מלא פסטיבלים. רק לפתוח עיתון ולבחור. אפילו פה, בצפון האיטי שלנו. רק לבחור. אולי באמת הגיע הזמן לבחור.

בעיתון הם נראים מאוד אטרקטיביים. (רק שבעיתון לא כותבים על הצפיפות והדוחק, על ה'תקני לי' 'תקני לי' שמסתער עליי מכל עבר, על האומנים מגרסת ביתא או גמא שעושים עליי חזרות... )

אבל למה פסטיבלים כשאפשר סוף סוף לבקר ולארח את כל הקרובים והחברים שכל הזמן אין זמן. צריך רק להרים טלפון ולתאם. שתי פעולות קטנטנות כאלה שבמקרה אני פשוט לא סובלת לעשות. דווקא לפגוש אני באמת רוצה, אבל כשמתחילים עם המתי ואיפה אני מתייגעת נורא. שייתקשרו הם, שיחליטו, שיגידו – אני באה. רק שיחסכו לי ת'תאום.

אבל מעבר לכל זה נח עלי סוג של רעב גרגרני חפשני חסר מנוחה. כמו זה שמניע את המסלולון הקטן, בן פחות משלושת המטרים, בין המקרר למזווה, בחיפוש אחרי משהו טעים במיוחד. לא טעים רגיל, לא טעים משביע, לא טעים מנחם. אומרים לנו שיש טעים אחר, הביאוהו לכאן.

כל אחד וההתמכרויות שלו. יש ספורטאים שמכורים לאנדורפינים, יש בולימים שמכורים לאוכל, יש נימפומנים שמכורים לסקס וקרימינלים  שמכורים לאדרנלין,  שחקנים שמכורים לאהבת המונים ופוליטיקאים תאבי כח,  ואני – אני מכורה לגרויי מוח. כשהוא לא תוסס ורוחש באיזה עניין, כשהכל רגוע וסבבה,  אני לא מרגישה חיה.