איך שאומרים 'טיול' צ' שולף את תרמיל הגב המהוה, שארית הפליטה מהמסע הגדול שלנו, משיל מעל עצמו עשרים שנים ותשעה עשר ק"ג, מבקש ממני לזרוק כמה בגדים הכרחיים ויאללה.
מייד נשלף הדיאלוג הנצחי:
אני: מה תרמיל? השתגעת? אנחנו הולכים למלון. מ ל ו ן.
הוא: כן, אבל בשביל מה לסחוב כל כך הרבה, מה כבר צריך?
אני: אנחנו לא מטיילי תרמיל, שכחת? יש לנו אוטו. נולדו לנו שלושה ילדים בינתיים.
הוא: אז מה, כולו סופשבוע (שבוע/ חודש/ שנתיים). מה רע בטי שירט ושרוואל? אני לא לוקח כלום חוץ מזה.
אני:...........
הוא:......
וכו'.
זה לא ממש משנה כי גם כשהוא מתפשר על מזוודה (אחת בלבד לכל המשפחה, תחת מגבלת משקל, נפח ותכנים מותרים), גם אני עצמי, נכנסת למוד טיול, שמשמעו מבחינתי נוחות מרווחת עד מוזנחת. כשאני מגיעה למלון ורואה את כולן בשמלות ערב, עקבים ומלא כחל וסרק, אני מנסה לחשוב על עצמי כעל אותה מטיילת תרמיל ספורטיבית ורכה בשנים, שעולם הנוחות המבורגנת פשוט קטן עליה.
האוכל בבתי מלון הוא לא ממש טעים אף פעם, אבל זו הבעיה הקטנה שלו.
אני לא מבינה מה יש בהם, במלונות האול אינקלודד האלה, שגם אם נמנעים מהקינוחים ואוכלים סלטים בלבד (וקצת בשר וטיפה קוסקוס ) חוזרים עם ק"גרמים חדשים. כאילו שהם מזריקים חמאה למלפפונים שלהם. אפילו המים שלהם משמינים.
אבל הכנרת- נהדרת. ריקה כמעט, פושרת כאמבטיה לתינוק, קרקעיתה מתבצבצת תחת הרגליים, נפלא.
אם מתעקשים אפשר לשמוע את האזעקות מטבריה ואת הבומים לפניהן ואחריהן, אבל למה להתעקש?
אפשר גם להגיד שדרום הכנרת לא בטוחה יותר משמורת כרכום, אבל אנחנו החלטנו שכן. מסתבר שבימים אלה כולם כאן מחליטים ומחליטות. אחד רץ למקלט כל אזעקה. אחר רץ בשעות האור אבל ממשיך לישון בלילה. אחד יושב בחדר המדרגות. אנחנו החלטנו שהחדר של הקטנה יהיה המרחב המוגן שלנו. למה- ככה. כל אחד מנסח לו צ'ק ליסט משלו מול האלוהים שלו.
לפעמים ששומעים על נפגעים משווים צ'ק-ליסטים, בודקים איזה מצווה הם קיימו ואיפה חיפפו. מתברר שאין מתכון מנצח.
כמה ענייני דיומא הולכים ומצטברים לי.
תור לרופא עור לי (יש בכלל מה לעשות נגד פטרית שמש?)
תור לרופא עור לילד (יש בכלל מה לעשות נגד פצעי בגרות?)
תור לאורטודנט.
תור לאבחון מוטורי לקטנה (למי שזוכר, הבטחתי לגננת. לא אעז להתחיל שנת לימודים בלי זה)
לקנות בגד ים (יש מה לעשות נגד הכלור המאכל הזה?)
לקנות קצת בגדים.
לקנות דברים לטיול לתורכיה.
לקנות אופניים.
העוזרת, מתי היא תחזור אלינו סוף סוף? אוי ויי סילבריו.
יש עוד.
אני חייבת הפסקת אש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
