המתופפת הקטנה

עוברת ממדף למדף, ארונות, מקרר, פותחת, סוגרת דלתות, מחפשת, מחפשת, מלקקת ממרח שוקולד בכפית, בלי חמדה, בלי הנאה, כמו ה50 גר' גלוקוזה שצריך לאכול בבדיקת המסת סוכר בהריון.

בלי טעם.

הקטנה מדברת בלי סוף, שואלת, רוצה לשחק, רוצה תשומת לב אמיתית, מלאה, שמחה.

את רואה אמא?

כן.

איך ראית, לא עשיתי!

כן.

את לא מקשיבה - היא מתעצבנת עליי, ולחמש דקות אני מתעשתת, ומקשיבה רב קשב, ושוב חוזרת לבהות במבט מזוגג באורחי הבריכה.

בלי חמדה.

מתקשרת לחברים מיוזמתי, ומיד רוצה לנתק. אין לי כח לשמוע אותם, ובמיוחד אין לי כח לשמוע את עצמי. כולם טפשים נורא, ואני הטפשה מכולם.

לא רוצה לדבר, לא רוצה שידברו איתי. לא רוצה שיסתכלו עלי. אנשים מבחינים בכך ומשתדלים להתעלם. אני מבחינה שמתעלמים ממני, שקרני ירדה.

עושה מאמץ, מחייכת קצת, מגמגמת איזה יוזמה קטנה, אבל.

בלי חמדה. בלי תשוקה. בלי חשק.