בתור לפנייה שמאלה האנשים בחוץ מתחילים לרוץ. בהתחלה לאט ובהמשך יותר ויותר מהר. אשה אחת רצה כשהיא מחזיקה תיק מעל הראש, כאילו שקטיושות זה גשם. אחדים עומדים קפואים, מחפשים מישהו לרוץ אחריו. סדק קטן שאני פותחת בחלון מחדיר את הסירנה פנימה. אני סוגרת מהר חזרה.
הכאוס של הריצות לכל הכיוונים תופס במהרה כיוון מוגדר, עם מנהיגות וכל חוקי העדר.
רחוב רץ.
אני ממלמלת קללות עצבניות, אבל שתי מכוניות עומדות לפני, והאדום ארוך מתמיד. גם אחרי שהוא מתחלף אני בקושי מספיקה, ובאמצע הפנייה שלי הוא שוב אדום.
יש נהגים שמצבי חרום ממריצים אותם ויש כאלה שנהיים איטיים להכעיס.
מיד כשאנחנו נכנסות לחניון המקורה, עוד בטרם יצאנו מהמכונית, נוחתים הבומים. בום ראשון, בוםםם שני, בבבווווםםםם שלישי. הם נשמעים קרובים מאוד לעזאזל. פועל ניקיון מסמן לי כיוון כללי לרוץ אליו. אני והקטנה, משפרות עמדה ליד אחד מעמודי התווך של החניון. בלונדית חשופת בטן עוצרת את מכוניתה ונעמדת לידינו. מי יוצא ביום כזה- היא אומרת כאילו לעצמה, אבל בעצם אליי.
-אבל נאבדו לה הסנדלים- אני מתנצלת. מאוד חשוב לי שהבלונדינית הזו לא תחשוב שסתם בער לי לצאת עם הילדה לקניון באמצע מטח קטיושות.
-מה חשוב סנדלים עכשיו.
- את יודעת איפה המקלט פה?
היא מראה לי. אבל אין לי כוונה לשבת במקלט עכשיו. אני רק מחשבת את המסלול הכי קצר בין החניון לקניון ומריצה איתי את הקטנה לאורכו.
אם מחבל היה מנסה לנצל את ההזדמנות להתפלח בלי בדיקת תיקים, אז עדיף שימצא לו שער אחר. הבודקת שלנו לא מתכוונת לתת להמולה להפריע לה בריכוז.
רב החנויות סגורות, אבל המשביר פתוח, והסופר פארם גם. מספיק לי.
המוכרות במשביר עצבניות וחסרות עניין, אפילו יותר מהרגיל.
זאת של בגדי הים מתעקשת למקד אותי בשלושה ספציפיים, יש לה הרבה ניסיון, והיא יודעת מה מתאים לי, ואילו לי מתחשק לקחת איתי לתא לפחות עשרה שונים. לא, אין לי צבעים או גזרות מועדפות. אין לי בכלל כיוון מוגדר בחיים.
הם דווקא נראים לא רע בכלל (בגוף שלישי הייתי אומרת שאפילו טוב למדיי) ואני יוצאת משם עם אחד בגזרת מעטפת (מנחמת, מחבקת, עוטפת) ועם סנדלים וורודים, מתוקים, מהבהבים בצעדים, לקטנה.
פרוט כזה של מידע טריוויאלי כל כך (על הסופר פארם דילגתי), מצביע בדרך כלל על משהו משמעותי יותר, רע בדרך כלל, שעומד לקרות, אבל לא. תודה לאל, לא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
