המתופפת הקטנה

מאחר והופיעו כמה, אני רוצה לאפיין אותם לעצמי, את הסימנים הראשונים. אולי הם יישארו סימנים, ולא יביאו את הדבר האמיתי, העמוק יותר, אבל הם מספיק נוכחים כרגע כדי לאפשר לי להתבונן בתקופת השפל מבפנים. הזדמנות, לא?

הדאונים שלי, כשמתבוננים בהם מבפנים, תלויי נסיבות לגמרי. המצברוח לעולם לא משתנה לי ככה סתם. אני לא 'אשמה' בהם.
עין חיצונית לא תבחין במשהו מובהק, אבל העין הפנימית רואה שתי נפילות ברורות.

ירידה בתשוקה וירידה ביכולת.

התשוקה היא החשק ליצור, החמדה, השמחה, הטעם, ההנאה, מעיין החיים וכמובן גם החשק המיני.

אפשר לשרוד בלעדיה תקופות חיים. פחות פאן, אבל אפשר.

הפגיעה  ביכולת היא זו שמבהילה ומערערת אותי. אני נהיית פתאום... חצי מטומטמת. אהבלה.

צלילות הדעת נעכרת, היצירתיות דועכת, הקסם האישי, הטאץ', הכל מתרחק ממני. אני נהיית האחות הצולעת של עצמי.

אני כותבת את הדברים האלה גם לעצמי, אבל בעיקר כי מעניין אותי אם גם אנשים אחרים חווים תחושות כאלה.
לא נתקלתי במשהו דומה אצל אפחד. אנשים לא נהיים מטומטמים ביום אחד, אנשים לא משנים את עורם. זה כל כך לא סביר שאני חושדת בעצמי שאני ממציאה את זה. שלא הייתי כזאת שוס גם קודם... שכנראה סתם ככה, במקרה, בתקופות הטובות, הזדמנו לידי משימות קלילות יותר, אנשים נוחים יותר, חיים קלים יותר.
היה מעניין אותי לבחון את עצמי באיזה מעבדה אובייקטיבית מול אותן משימות בשעות ההיי ובשעות הדאון ולברר לעצמי אם זה אמיתי בכלל.

יש בעיה מובנית בכתיבה בגוף ראשון (כמו גם בביקור אצל פסיכולוג). כל מה שאני כותבת ישנו, כל מה שלא מוזכר כאן איננו. נעדר מכאן לא רק העולם שנסתר מעיניי, אלא אפילו זה שגלוי לי, אבל לא מתאים לאמירה בגוף ראשון. דיי מביך אותי להצטייר ככה מול מי שיקרא כאן (הרבה יותר מביך מהתמונה ההיא), אבל.

בלי אבל. כתבתי וזהו.