המתופפת הקטנה

השבט המשפחתי הרחב מצד אבא שלי מתכנס לעיתים רחוקות למדיי. בד"כ - או כשהיהודי הולך למות או כשהעוף הולך למות.

 אנשים דיי נחמדים דווקא, אם כי שרוטים כולם באיזו שהיא פינה. וכמובן, לא מתחבקים. זה לא היה נהוג בעמק.

וגם נמנעים מקניית מתנות, ומהתנדבויות אחרות. אולי גם זה לא היה נהוג. רק אלו שהסתפחו לשבט בנישואים מפרים את הקוד, על קצות האצבעות ובזהירות מופלגת. ואנחנו, דור הביניים, נאנחים כמה שההורים דפוקים, אבל מתנהגים כמוהם.

שני האחים והאחות, כבר לא צעירים בכלל, אבל לכולם רעמות אפורות חלקות דמויות פאה וזקיפות קומה טבעית.

אבא שלי, כמו בכל השנתיים האחרונות, לא הגיע גם הפעם.

כבר כתבתי עליו פעם פעמיים. אם אצל השניים האחרים השריטה מאוזנת ע"י בני זוג בסדרים, הוא, שנשאר לבדו, התמכר לה עד מעל לראש.

חי עם ה... איך לקרא לה הפעם? אישה. כן, האשה ההיא. מספיק עם הבהמה/ זונה / דפוקה וכל השאר. אישה -

שמבשלת, מטפלת, מזדיינת , ומסובבת אותו בכחש עד כדי ניתוק מוחלט  מכל מי ומה שהיה קודם. זה מזעזע, ועלוב, ומרתיח ובנאלי. לא הראשון ולא האחרון.

כל פעם שאני מספרת על זה מישהו אומר שגם אצלו במשפחה יש אחד כזה.

ותמיד ניכר הבדל בצל שנופל על הפנים, בין שומעות נשים לשומעים גברים.

הנשים מצקצקות, מתקוממות או מתמרמרות באחווה.

לגברים דווקא ניצת איזה זיק בקצה העין, הם דווקא ככה קצת מבינים אותו.