המתופפת הקטנה

איה שכנתי מתה לפני שנה מסרטן מהיר ואלים. נשארו אופיר ושלושת ילדיה, כולם בגילאים תואמים להפליא את אלה שלנו בזמן ההוא, כשאבדתי את אמא שלי. הקטנה ממש ממש בגילי אז.

אופיר הוא איש חם, חברותי ומקסים.

בשבעה הייתי, בשלושים עליתי, אבל כל הזמן, כל הזמן שעבר מאז אני רוצה להרים טלפון ולהיפגש ולדבר איתו ואולי גם עם הבת הצעירה, אני רוצה לתמוך בהם, ולא מסוגלת לעשות את הצעד הזה. וגם לא מסוגלת לא לעשות אותו.

זה יושב לי על פצע כואב. וגם קשה לי לחצות גבולות, ואולי הוא בכלל לא רוצה שידברו איתו על זה, אבל אני יודעת שכן, דיברתי עם חברים שאמרו לי שכן, שאמרו לי לעשות את זה, שהוא ישמח, שהוא רוצה, ובכל זאת, אני לא מצליחה להביא את עצמי לפעולה.

 וזה בלתי נסלח. אני ממש חייבת.