המתופפת הקטנה

בהמשך ישיר לפוסט הזה, לא רק התשוקות לסוגיהן אלא גם הצער והכאב יונקים מאותו מעיין.

ההיפך של השמחה הוא אינו הצער, אלא האדישות או הקהות או התתרנות הרגשית הזאת. הצער הוא דווקא חלק מהתשוקה ושמחת החיים ומהחיים בכלל. הורמון התשוקה הזה, כשהוא מושפרץ למחזור הדם, הופך אותי חשופה נורא לכאב ודמעות. העור נהיה דק דקיק, הכל חודר דרכו. העצבים מתחדדים. הכל נפרץ ונפתח ופורש זרועות.

אנשים קולטים את זה. אנשים מרגישים שיש פה אדמה פוריה, רגישה, מגיבה. אנשים נמשכים לזה. פגשתי אתמול חברת נפש שיוצא לנו להתראות במרחקים של חודשים והיא אמרה שמיד במבט הראשון רואים עליי. הגוף, המבט, העיניים, הכל, ממש הכל. אני נהיית נוחה לצחוק ולבכות ולחבק ולהתמסמס ולהיכוות ולהשתטות.

אני מניחה שיהיה איזה פסיכיאטר שיפתח ספר עב כרס ויאבחן מניה דיפרסיה או אולי יש לזה שם יותר סודי וייחודי ופחות עממי בספרים שלהם. אולי הוא אפילו יציע לי תרופה מצוינת לפילוס הורמונלי לכל עונות השנה. אבל אני לא רוצה. אני קצת אוהבת ת'שיגעון שלי.