אחרי הרבה מאוד חיוגים, דיברתי עם אופיר. אתמול בערב. השיחה קלחה בפשטות. דיברנו עליו ועלי ועל הילדים ובמיוחד על הצעירה הבעייתית שמסרבת לכל דבר ובועטת לכל הכיוונים, והוא נשמע פתוח ומזמין והלום צער. יכולתי לראות את הקירות הממוטטים בלב שלו. את החורבן. את המקום הזה שאין בו אבן על אבן.
אחר כך חשבתי על הילדה, איך אנחנו יושבות זו מול זו.
(אתמול חלפנו זו על פני זו בשביל. אמרתי שלום. היא לא ענתה.)
חשבתי איך אנחנו יושבות זו מול זו ומדברות. אפילו שותקות קצת. וחלק מהזמן העיניים נצרבות לי והנשימה קשה. ואני צופה בכל זה לא במבט של אשה-אמא שנזכרת לאחור, אלא של ילדה בת ארבע עשרה שחרב עולמה.
קבענו בשבת. אני רוצה לשאול את אבא שלה איזה עוגה היא אוהבת ולהכין לה.
ואתמול תפסתי גם את אבא שלי בטלפון (כבר חשבתי שהוא שוב בחול) להגיד מזל טוב ליום-הולדת. בלי מניפולציות, בלי לנסות לדחוף משהו אחר תוך כדי. מזל טוב. הוא שמח. דיברנו על הילדים, סיפרתי על אירוע מיוחד בחייה של הקטנה, שאלתי אם הוא רוצה לדבר איתה. הקטנה התרגשה ממש. כבר שנתיים שהיא לא ראתה אותו. אפילו סבא ממעלה עקרבים התקשר לברך אותי – היא אמרה לי.
כמו ערימה של שקפים עם שברי איורים שמתחילים פתאום להתלכד זה על זה ומשהו מתחיל להתפענח. משהו מתחיל להיבנות מחדש אבן על אבן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
