מה משותף לכולם?
ובכן, כולם פיתחו תיאוריה, או עלו על סוד, שמנחה אותם איך ליצור יופי.
יופי ארכיטקטוני או מוזיקאלי, שהעין והאוזן חשות הרבה לפני שהדעת מפענחת. משהו שמהדהד היטב וברור בכל התאים. מין רוחב דעת ונינוחות, כמו נשימה עמוקה או מתיחות ועוד כל מיני (ולשם שינוי לא אזכיר שום סקס הפעם).
ההיגיון המתמטי של ההרמוניה של הנדל נתפס, גם השקפת העולם של אלכסנדר 'עוברת' ועקרונות חתך הזהב (הכנסת, הטאג' מאהל, מוזיאון לוחמי הגטאות, הפרתנון ועוד) מרהיבים בפני עצמם, אבל פאנג שווי הוא לא משהו שעובר את מסננת ההיגיון שלי בשום צורה, ובכל זאת, אני יכולה ממש לחוש בזה.
יש לי ותמיד היו לי רגשות אמיתיים לחדרים, מבנים, ערים, פינות, כבישים... אני יכולה לפתח סלידה של ממש לצמד קירות מסוים.
וככה קרה שהמשרד היפה שבנינו לי בבית נותר ריק וגלמוד ואני – שוב התמקמתי ליד המחשב שבאמצע הסלון. למחאת כל בני הבית ובלי הסבר של ממש. וגם החתול – בדיוק כמו בתמונה – מעליי. גם לו יש תודעת פאנג שווי.
ניסיתי להגיד לעצמי שגם שם, במשרד, טוב לי, הזמנתי וילונות יפים, אבל הרגשות שלי אינם ברי אילוף. כבר כתבתי באחד מפוסטיי המחוקים שחינוך על כל צורותיו מדכא אותי אפיים ארצה. בחיי, אין לי ברירה, אלא להניח לאהבות שלי, ולתת להן מה שהן צריכות. הכי טוב לכולם ככה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
