המתופפת הקטנה

"את לא אמורה לשדר שאת כוס מהלך -כך הוא קרא למה שאני כיניתי 'לפזר צוף'- לפחות לא בכל מה שקשור לתחום המקצועי. כוס יש לכולם. יש לך משהו הרבה יותר מיוחד ונדיר מזה"

ככה אמר לי לא מזמן איש יקר ונדיר בעצמו, ופיקס לי עוד קצת את הבבואה שהשתקפה לי במראה גם קודם.

אני יודעת שזה נכון ושאני צריכה להתעשת בעניין הזה. ה'צוף' הזה אומנם פותח בפניי דלתות, ומסכך את החיכוך שלי עם העולם, אבל הוא גם מביא אל סף דלתי הרבה הצעות שאינן רצויות לי בכלל. רובן לא נאמרות במפורש, אבל אני חשה בהן בבהירות (בחושיי שנהיו אפילו יותר מחודדים מבדרך כלל), בכל מעגלי החיים שלי, ולא טוב לי ואין לי בצע בזה.

אני צריכה לרסן את זה. את השפע הזה אני לא אמורה לחלוק עם העולם.

וזה מחזיר אותה שנה ומשהו אחורה, לפסטיבל שיטים, שנטחן כאן לא מעט,  ול'שלל המחזרים' (חלקם מופרכים ורחוקים מטעמי במידה שקשה אפילו להעלות על הדעת) שעקבו אחריי וגרמו לי לברוח מצד אחד לצד שני, שלישי, והלאה. זה אדיוטי לגמרי.

אני לא יודעת איך לרסן ולאנן (מלשון אנינות, לא אוננות) את ה'שמחה מה זו עושה' הזו, שהתמקמה לי על המבט (או כ20 ס"מ מתחתיו), בלי לסרס את עצמי, בלי להשבית את שמחת המחשופים, את החיוכים, החופש והאהבה.

אני לא כל כך מנוסה בזה, ומוזר שדווקא עכשיו, בגילי-מצבי וכו', אני מתוודעת לעוצמה של זה.

אני באמת לא יודעת.