המתופפת הקטנה

בכל פעם שאני מספרת על הבלוגייה ועל החיים ברשת, אנשים מושכים בכתפיים, או מחייכים בחמלה, נדים בראשם או סתם מפהקים.

עם הזמן גיליתי כמו הנסיך, הקטן הנצחי, -  שיש דברים שעדיף לא לדבר עליהם עם מבוגרים.

זה לא רק בלוגים, זה גם הקילוח הרעיוני המתמיד שאני נתונה בו (שהופך בעיתות מסוימות לפיצוץ בצינור), כל מיני 'מעשים  משונים' שאני אוהבת לעשות, והצד הפנימי של הראש-גוף שלי בכלל. זה לא דבר חדש. התרגלתי לחיות ככה. נוריקו בעלת החלומות. לפעמים זה נתקל בסלחנות, פה ושם בהתקפות זעם, בעיקר מבוסים מסוימים, (על אחד מהם כתבתי כאן לא מזמן), בכל אופן, למדתי לחיות עם זה (עד כמה שאפשר לקרא להתקפי האפס דאון שלי ללמוד לחיות).

לאחרונה, כאילו ירד אלוהים והתקרב כמה אמות לכיוון הארץ, השטויות שלי זוכות להכרה פתאומית. לא רק להכרה, אפילו להתלהבות, להזמנה, אנשים הולכים לשלם, אשכרה לשלם לי על השטויות שלי. אני צריכה להחזיק ת'צמי בכח כדי לא להסתחרר מזה, גם ככה , החיבורים שלי לקרקע רופפים,  נוריקו- ארצה, אל תתפסי תחת, תרגעי, זה יכול לחלוף, זה יכול להיעלם כפי שבא, עמדי על המשמר, שמרי נפשך נוריקו, שמרי נפשך.

אתמול, לשעה קלה פג הזוהר הזמני ושוב מצאתי את עצמי מסבירה, מתגוננת, מכבירה מילים מול מבטים אטומים, ובתום ההסבר אמרה לי שיינה ש'האמת, לא הבנתי שום דבר מכל מה שאמרת' ונרעדתי. השתתקתי ועברתי לנושאים הבאים: עלות הפרויקט, עמידה בלו"ז, תקציב.