המתופפת הקטנה

מיום שאנו עומדים על דעתנו מפמפמים לנו את תיאורית המחירים. לכל דבר יש מחיר – אומרים לנו באנחה.  אין ארוחות חינם. (ומה עם חלב אם?).  בזול הוא ביוקר. אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. שלח לחמך על פני המים כי ברב הימים תמצאנו (רטוב). הגרוש מגן עדן. זה יגמר בבכי. שכר ועונש. ארביטראז'. חכה , חכה.

זה מחולחל כל כך חזק ועקבי שאיש לא חושב לערער על זה, איש לא מעז לנסות, (אולי פוחדים מעונש על גם על ההרהור-ערעור עצמו? ) למרות שלעיתים קרובות זה בלתי נכון בעליל. יש הרבה דברים חינמיים, הרשת משופעת בהם, אנשים יכולים ונהנים לפזר את לחמם בלי לצפות לשובו, בזול יכול להיות יותר מוצלח מביוקר – זה נורא אישי, אני, למשל,  מעדיפה אכסניות בסיסיות והחלפת דירות על מלונות רשת, ובכנות, לא מצפה לקבל את הלחמים שאני מפזרת בחזרה.

במוצרים ושירותים מסוימים אנחנו ממש מתעקשים לשלם מחיר גבוה מרב אמונה לוהטת בשטות הזו. ככה אנחנו מצהירים ש- 'לא חוסכים על חתונה' (ומשלמים פי 5 על אותה תספורת, שמלה, ארוחה וצלם) ובודאי לא על בריאות או ביטוח או שקט נפשי או מטפלים בתנועה/שמיעה/רחיפה כי על הילדים בטח ובטח שלא חוסכים.

בעיצומה של ההנאה מתחשרים השמיים והמצח מתקמט. אני אחטוף על זה. טו גוד טו בי טרו.

אז מה אם אפחד לא נפגע מזה, אז מה אם זה טוב ונעים עד העצם, להיפך, זה רק מחזק את הנבואות השחורות. אין נעים –ים  חינם.

ואני מותחת ומותחת, אך לרגע לא שוכחת, ומודעת עד מאוד שאסור להפסיק לחרוד.