כתבתי כאן לפני כמה פוסטים שאני חסרת אגו, הצהרה שלא ממש מתיישבת עם הנרקיסיזם, הנהנתנות ושפע תשומת הלב העצמית שנחשפת כאן לפני הקוראים.
אני רוצה להבהיר למה אני בכל זאת חושבת שזה לא אגו- אלא משהו אחר. זו עצמיות, שמירה, אפילו קנאות, לקול האישי, וצורך בחופש מחשבתי מוחלט. זה לא אגו.
הקול האישי הזה הוא מקור פרנסתי, משוש חיי הנכחי, כבילתו כמוה כהנחת סדין על הפנים. נניח שאפשר לנשום איכשהו מבעד לסדין הזה, אבל אין פנים.
אני מתנצלת (למרות שלא אוהבת את המחווה הזו, התנצלות) בפני ץ ובפני אנשים טובים ואוהבים שמושיטים עזרה, ואני – לא מפנה גב או מנפנפת, חלילה, אבל אני נורא בררנית, סלקטיבית וחסרת סבלנות בליקוט שלי מתוך הסיוע הזה, למרות שלפעמים הוא חיוני לי מאוד.
זה לא מתוך אגו. נשבעת. זה הדבר השני.
אני קצת עבדית (ככה הקטנה אומרת) של הקול הזה. הוא כמו מולך שצריך לפרנס בקורבנות וג'סטות. לפעמים הוא קול, לפעמים הוא זרם רעיונות ורב הזמן הוא תשוקה. והיא לא מסתפקת בדלק רגיל , התשוקה הזו, היא צריכה דלק מטוסים לפחות, ואני רצה לספק לה.
'רק נדמה לך שאת בן אדם חופשי – אמר לי מישו (אותו אחד שאמר שעדיף שאפסיק להסתובב בעולם כמו כוס מהלך)- את כולך משועבדת לעצמך'.
פתאום נזכרתי שבגן, היה לי אוסף שמטעס, כל מיני שמלות גרנדיוזיות של דודות רומניות ודודים מאמריקה, ואני אהבתי ללבוש אותם לגן, ואמא שלי הרשתה לי למרות ש'כולם' אמרו שזה לא נוח ולא מתאים ומטורף לגמרי. זה דומה לגמישות, ולכייף לשיר ולצייר ולפסל בפלסטלינה – כל הדברים האלה שילדים עושים באופן טבעי כשהם קטנים ואחר כך, מתישהו, זה עובר להם.
לי זה לא עבר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
