כבר כמה ימים שאני מתה לכתוב פה איזה בלוג על בני אדם, כלקוחות..
לשתף במה שאני חווה בעבודה יום יום.
להראות את זוית הראיה שלי ואולי לקבל זוית ראיה שונה.
רוב הלקוחות שאני עובדת איתם הם מהמגזר הערבי.
וזה פשוט בכל פעם מחדש מטריף אותי לראות כמה שהתרבויות שלנו שונות.
לדוגמא,
אני עם לקוח בקופה, מגיע לקוח אחר וישר מתחיל לבקש מה שהוא רוצה
כאילו שיש לו ראיה סלקטיבית והוא לא רואה שיש מישהו בקופה.
יש מקרים שאני מתה להגיד להם, מה עם כבוד? טיפה?
אין להם כזה אפילו אחד לשני.
וכשאומרים להם מיד, הם ממשיכים כאילו אמרת להם "מה עוד?"
וזה לא רק חבר'ה מהמגזר הערבי אבל זה הרוב.
דבר נוסף שנורא מרגיז אותי זה העובדה שהם מתגוררים במדינה שלי,
מדינה יהודית! מדינה בה השפה העיקרית אמורה להיות עברית!
וזה לא משנה כל הסיפורים של לפני היא היתה שלהם, כעת היא מדינה שכבשנו.
אז למה לעזאזל הם לא יודעים לדבר את השפה שלי?! ועוד לא מבינים למה אני לא יודעת ערבית?
אני הכי בעד דו קיום. אבל דחילק אני לא מבקשת שתדברו בין עצמכם בעברית, אני לא באה לכפות,
אבל לפחות איתי, מישהי יהודיה! תעשו את הג'סטה הקטנה ותפנו אליי בעברית.
בכל פעם שהם מבקשים משהו בערבית, אני מתקנת אותם ואומרת להם את המילה בעברית.
לקוחות נוספים שמעצבנים לקוחות חסרי סבלנות.
אתם בחוץ, יש לכם כפתור בכדי "לקרוא" לנו. לחצתם עליו, אוקיי. שמענו. תתאזרו בסבלנות עד שנענה.
למה ללחוץ שוב ושוב ושוב בהפרש של שניה בקושי?!
זה לא מועיל לא לכם, לא לי ולא לקוח שאני בטח מטפלת בו.
מה יהיה איתנו?! מתי נהיה בני אדם? הרי בסופו של דבר הכל מתחיל שם. בהיותנו בני אדם.
אם נדע להיות סבלנים לזולת, לכבד את עצמנו ואת אלה שאנו חיים איתם,
אם נדע לחייך גם כשלפעמים רע לנו, אם נפסיק להתלונן בלי סוף עוד לפני שהסתכלנו מה לא בסדר איתנו,
אם לא נחפש את השלילה וננסה רק לרגע להסתכל במשקפיים ורודים, אם נדע להקשיב, לנחם, להושיט יד.
נהיה אנשים הרבה יותר טובים,
לקוחות טובים,
עובדים טובים,
מעסיקים טובים,
מושלים טובים,
מדינה טובה יותר.
היה לי הרבה יותר להגיד, ובכלל אני בטוחה שאם הייתי כותבת את זה כשזה עוד בער בי, זה היה נכתב אחרת
אבל כנראה שלהכל יש סיבה,לא?
שיהיה לכם שבת שלום
וסוף שבוע רגוע.
אני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
