אפילו אני כבר לא נכנסת לפה כל כך הרבה.

לא תכננתי על הפוסט הזה, פשוט חשבתי שהרבה זמן לא כתבתי. עכשיו פתאום אני מרגישה צורך.

אף פעם לא הייתי פטריוטית מידי, או ימנית מידי, או אכפתית מידי, אבל אנשים משתנים בתקופות כל כך קצרות.

שלושה חודשים וחצי לפז"מ שינו גם אותי.

גרמו לי להסתכל על כל כך הרבה דברים בצורה אחרת.

העניקו לי קצת יותר הערכה כלפי מדינה, שבואו ונודה בזה, לא מגיעה לה בכלל.

גרמו לי לחשוב שאולי שלום אי אפשר להשיג בצורה תרבותית.

גרמו לי להשיג מאיפשהו, אין לי שמץ של מושג מאיפה, קצת גנים פולניים שבגללם אני דואגת לך יותר מידי.

גרמו לי פשוט להשתנות.

וזו כבר לא העובדה שאנחנו לא מדברים כל יום שעות במסנג'ר שמפריעה לי, אלא העובדה שסופי השבוע הם יותר קצרים מהשבוע עצמו. זו העובדה שגם היומיים וחצי האלה עוברים מהר משיומיים וחצי אמורים לעבור באמת. העובדה שהמדים שלך מציבים אותך כמטרה בפני גורמים עוינים מסויימים.

מתפללת לשלומך שתהיה בסדר בכל רגע שאתה לא נמצא בבית או בבסיס, בכל רגע שאתה שם עלייך מדים שמייצגים אותך כחייל של מדינת ישראל. וזה לא מתאים לי להתפלל, לא מתאימה לי האמונה הזאת, אך אני חייבת להתוודות שלפעמים אני חושדת שכן יש כוח מלמעלה שאחראי עלייך ודואג לך, כשאין באפשרותי לדאוג לך ולהשגיח עלייך בעצמי באופן מעשי.

הכל היה מנחם אותי יותר אם לא הייתי צריכה לעמוד בפני זה בעצמי, כשבעוד עשרה חודשים מעכשיו אהיה בדיוק איפה שאתה נמצא. ואם הייתי לא הייתי פסימיסטית הייתי גם אומרת לך שהכל יהיה בסדר. הלוואי והייתי מאמינה בזה בכנות אמיתית.

כל פעם שאני כותבת פוסט אני מרגישה שאני מדברת אלייך, זה עוזר לי להוציא יותר.

בעוד שלוש מעכשיו, אתה ואני בניו יורק טיימס סקוור, יומיים אחרי זה בניאגרה, ולמחרת הגראנד קניון.

רק שיעברו שלוש שנים מהר כבר.