שיר הפוסט: stereophonics- maybe tomorrow.

היום הזה התחיל ממש גרוע מסיבות רבות מידי מכדי למנות אותן על דף. אומרים שאתה מתעורר בבוקר ויודע איך יהיה שארית יומך רק לפי השיער שלך...טוב לא אומרים אבל ככה אני מאמינה...אבל אני סתם מפגרת שרואה יותר מידי טלוויזיה...P:

הגיע שלב שידעתי פשוט שדברים יתחילו להסתדר...איך? שיער...

זה עובד...תנסו...

עזריאלי...

כל פעם: אותה נסיעה, אותן מחשבות, אותן רגשות.

בדרך לשם הכל יכול להיות, הציפייה למשהו מסוים שברוב הפעמים לא מתגשמת, אלא אם כן אני יודעת מראש שיש סיכוי. החוקים שאני נותנת לעצמי מה לעשות ומה לא, ושאת רובם אני בכלל לא מקיימת. הדברים שאותם אני אצטרך לעשות, והאנשים שאותם אני אאלץ לפגוש...

אותה שיגרה...כל נסיעה מחדש.

בדרך חזרה אני יודעת שמה שרציתי אולי קרה, וסביר להניח שלא. הציפייה שהרגה אותי בדרך לשם וסביר להניח שלא מומשה. החוקים שהפרתי ועכשיו אני מרגישה רע עם זה, הדברים שעשיתי והאנשים שנאלצתי לפגוש.

אותה שיגרה...כל נסיעה מחדש...ועם זאת, לא יכולתי להיות יותר מאושרת...

כי:

אם דברים השתבשו- זה רק נתן לי סיבה לחזור לשם שוב.

אם הציפייה לא מומשה- לפחות נהניתי לחשוב עליה רוב הזמן.

החוקים שהפרתי- ועכשיו אני יכולה לצחוק על עצמי תוך כדי הרגשת חרטה.

האנשים שפגשתי גם אם רציתי וגם אם לא- ונתנו לי עוד סיבה לחיזוק דעתי עליהם (שזה ממש סבבה אגב!!)

אז כמו שאמרתי...היום התחיל מממש רע...אבל ברגע שהציפייה מומשה, כל הטרחה הייתה שווה את זה.

גם אם זה היה לחצי דקה...