דווקא כשמתחילים לחשוב על הקטע של "וואי כמה נמאס מפוסטים פורקים רגשות מבאסים בבלוג" מבינים כמה קל יותר לפרוק דברים בכתיבה...

אז אני כותבת...לא הכי טובה בזה, אבל מה שעוזר, כן?

מגיל קטן אמא תמיד הייתה אומרת: "אל תוותר. אם תוותר תיכשל בחיים ולא תשיג מה שאתה רוצה". מה אם אי אפשר להשיג את מה שרוצים תמיד? גם אם יש את האפשרות הקלושה...

כל כל קשה לנסות, כל כך קל לוותר ועם זאת כל כך קשה להרפות.

אני פשוט לא יכולה להתחרות באחרים. העבר שלו. העבר שלו איתם. במיוחד איתן. במיוחד איתה.

זה מתסכל במיוחד שאני לא מצליחה להבין מה אני באמת רוצה.

וגם כשהבנתי קשה לנסות להשיג את זה.

הביטחון עצמי כל כך נמוך, גם אם אני מפגינה אחד גבוה.
פוחדת מהתגובה שלו. מהתגובה של אחרים. בייחוד שלי.

גם אם זה כן יקרה אני פשוט לא רואה את זה מסתדר. מבחינתי בעיקר.

הוא הכי מבין, הכי טוב, הכי עוזר, הכי שונה,הכי אחר ולא אותו אחד כמו כולם. הכי אני. תודה.

Tell all the dreams that you have let slip right through your hands
Do you feel lost inside of someone else's life

And we're not gonna live forever
Can you tell me is it now or never
I'm not gonna make up your mind

I don't wanna live without you
And I don't wanna live a lie
We'll never know till we try
Yeah we'll never know till we try

 lifehouse- we'll never know

מוקדש לאותו אחד שאולי קורא כאן ולא יודע שזה בשבילו.

לוותר לא נראה כרעיון גרוע אחרי הכל...