וויתרתי כי זה הרבה יותר קל. כי הבנתי שזה הרבה יותר קל.
כי הבנתי שזה המעשה הנכון.
כי זה פשוט לא יעבוד, לא משנה מה יקרה.
כי זה כבר מתחיל להימאס בשלב מסוים של החיים שלי.
כי אין לי כוח להתמודד...אולי אני פשוט לא טובה בלהתמודד.
כי היא לא מאפשרת לי להחזיק בזה. כי הוא פשוט נותן לה לא לאפשר לי.
כי אני לא מכירה משהו אחר חוץ מזה...
אולי מתישהו, כשזה לא יהיה תלוי בי ובאף אחד אחר, זה יבוא. כשאני לא אצטרך לחכות לזה כל כך הרבה.
זה הדבר שאני הכי רוצה בעולם. אולי זה יגרום לי להעריך יותר את האנשים שאני חושבת שלא כל כך חשובים לי בחיים. זה יגרום לי להסתכל על דברים בצורה אחרת. על עולם. רק המחשבה על זה גורמת לי להתגעגע לדברים שעדיין כאן. לדברים שלא חשבתי שאני אתגעגע אליהם, ומשמחים אותי ושאני אוהבת הכי בעולם. אבל המחשבה לא גורמת לי להתגעגע לדברים שאני הכי אמורה להתגעגע אליהם.
נראה לי שהדבר שהכי מפריע לי שאני לא חלק מאף שלם. שהם מתלוננים ולא עושים עם זה כלום. זה כאב. זה מכאיב. וזה לא ישתנה. ואני לא יכולה להגיד להם. אנחנו שונים ואני מודעת לזה. הכי גרוע זה שהם גם מודעים לזה.
ובנימה אופטימית זו נסיים עם "עוזב" - סינרגיה:
"קר, מוותר ונשאר,
והגיע הזמן אני מרגיש שלחצת יותר מדי.
כל הזמן מעלי את שברת את רוחי,
אני נקרע בין הרגל לבין עצמי.
מי חשב שהיום ישתנה
ופתאום בארות של תקווה יתייבשו לחול.
כבר מזמן לא יכול להפנות מבטי,
מצולק ושבור, לא אמיתי.
עכשיו אני קם ועוזב, מזמן נגמר הכח
ניצב אל מול אותו כאב, כבר לא יכול לשכוח
מבחן אמת שמאכזב
גם שנדמה שמושלם, והכל כבר נרדם
זה חוזר ומכה בי די נמאס!
והרגש נמס, אני מרגיש מנותק
כי החבל נגמר אני נחנק!
מי אמר שאשתוק לכאב כה עמוק
ואת מה שהיה לא ניתן למחוק.
אני בחדר הקר מתפתל בתוכי,
זה חלום שמרגיש לא אמיתי."
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
