עבדתי מאוד קשה על פוסט וישרא-זין החליט להיתקע ולא יכולתי לשמור.

אז הנה תקציר:

*התחרטתי על כך שלא כתבתי "פוסתמונות!!!11" בכותרת ועל הכניסות והתגובות שהפסדתי תוך כדי כך, אפילו שהן של פקאצות ישראבלוגיות וכוללות את המילים "בלוג יפה מוזמנת לשלי", ועוד תוספת אישית - להבהיר שהן אכן שייכות לכיתת אתגר.

*כתבתי על כמה אירועים של הזמן האחרון, הכוללים:

Magnum Factory Bar

השוקולד והגלידות פיתו אותנו למקום (צחקתי גם על אחותי שמשיגה דייטים דרך הפייסבוק). ציינתי גם שהמקום שהאירוע התקיים בו היה העתק של מקס ברנר ושתוך כדי טיול רומנטי בנמל וצחוקים פה ושם על אנשים עם מכנסי ברמודה פרחוניים, איש מוזר הכין לי בלון עם צורה חמודה.

ולא, לא של כלב או כתר או דילדו. תראו בעצמכם:

קיטש! קיטש! קיטש!

מסיבת פיג'מות

התכנון היה להתנחל בבית של רון (מי שמע על חופש בלי התנחלויות?!) ולעשות ערב בנות עם איפור ולק צהוב מזעזע בציפורני הרגליים, ריכולים על בנים ומלחמת כריות. אבל זה לא יצא. במקום, אני הגעתי בשעה 1 בלילה אחרי ערב סלסה מיוזע ומתיש אך מהנה ביותר (גם משם יש תמונה אבל אני אחסוך את הזוועה שיצאתי בה ואת הזוועה שאיתו רקדתי). משם היה נורא משעשע. אני השתלטתי על הגיטרה, נעם אנסה בובות תמימות, ורון צילמה את הכל תוך הקפדה שהפיג'מה הסקסית שלה לא תחשוף פיסת טוסיק באף תמונה.

נעם והראסטות הטריות (יש שם כמה, צריך לחפש)


תראו, תראו! יצאתי חמוד!

קורבנות אונס עתידיים. לא אנחנו, הבובות! באבלס המסכנה...

nighty night...

איסנלד

אם הייתי חורגת ממנהגי ומשתתפת בתכנון הטיול ובחירת המקומות שאבקר בהם, הייתי יכולה לספר משהו על איסלנד.

אבל ההורים עושים את זה בצורה מצויינת, ובדרך כלל יוצא טוב ודורש מינימום התערבות ומאמץ מצידי.

כל מה שאני יודעת עד עכשיו זה שהאוכל הולך להיות קקה (דברים עם עיניים, דיונונים, צדפות שהבפנים שלהן נראה כמו נזלת. נופ, לא הטעם שלי) ושהשחלות שלי הולכות לחזור קרחונים.

תמונות כשאחזור. כי כולם אוהבים תמונות וזה מושך פקאצות ישראבלוגיות.

להתראות בעוד שבועיים!

חה. אתם נמסים בזמן שאני מבלה על קרחונים. חה.

(ואפילו יצא לי חרוז.)

*קניון שבעת הכוכבים בהרצליה הוא זונה.

החנויות נפתחות רק בסביבות 10-11 בבוקר וגוזרות על אנשים כמוני שמגיעים מוקדם בבוקר שעות של בהייה בדלתות זכוכית סגורות ("...הלכנו עם אמא למכולת ובדרך ראינו, שהקניון שלנו סגור") ורכיבה על מתקני ילדים מתפרקים. לא אשמתי שבנו אותם לגודל של ילדים בני 9.

הנה נעם משתלטת על הסוס המגניב

ואני נשארתי עם גירסה עלובה של איאה

*קיפודים הם החיות הכי חמודות ושמנפופיות שיש.

הלכתי עם השמנמן על הטיילת וקלטנו מעבר לגדר תזוזה מוזרה. התקרבנו וגילינו משפחה של קיפודים מכרסמים להם בנחת עלים ופרחים סגולים ושטויות אחרות.

(רגע פקאצי בעוד 3, 2, 1...) 

הם היו כאלה מתוקים ושמנים!!!!! הייתי רוצה לקחת אחד וללטף אותו ולחבק אותו ולמחוץ אותו ולמעוך אותו עד שהקוצים כבר לא יהיו עוקצים, הם יהפכו לפרווה מרוב שאני אחבק חזק! ואז לקחת אותו הבייתה ולהאכיל אותו ולהשמין אותו ואז לראות אותו מתהלך בחצר על הרגליים הקטנות האלה ומתנדנד מצד לצד בהליכה חמודה של משהו שבקושי יכול לשאת את משקלו. (:

חמוד!!!#@&#@!!@! (סילחו לי על איכות הפלאפון המזעזעת)

*הכיתה שלי מעצבנת.

למה? ככה. יום אחרון ללימודים. טוב, בערך. אנחנו בחופש בערך מיום העצמאות, אפילו אם זה חופש לשם למידה. הכיתה מתכנסת אחרי המון המון זמן שלא היינו בהרכב מלא (ואפילו הפעם בערך רבע הבריזו גאד דאמט) בשביל סיכום שנה וחלוקת תעודות.
איזה סיכום שנה ואיזה נעליים (כפכפים מגומי מעפנים כאלה). המורה החליטה שלא בא לה לעשות סיכום שנה וש"כל אחד מכם יודע מה ההישגים שלו ויכול לעשות לעצמו סיכום". תרגום: אין לי כוח אליכם, יא חבורת זאטוטים בורים, בכל מקרה כולכם תגמרו בבית משוגעים/בית כלא ותתחילו לדבר לעצמכם, אז מוטב שתתחילו מעכשיו.

ובכל זאת היא התחילה לזיין, מה שכלל בעיקר הערות וקצת צעקות, וביניהם דימויים ולקחים לחיים מתוך התכנית האחרונה של כוכב נולד (וואו. לאן הדרדרנו?). התעודות חולקו, קודם הצטיינויות למיניהן (גם אני קיבלתי, וויפי! ) ואז תעודות רגילות, "שלום, שלום, להתראות עוד חודשיים" וככה נגמר החלק של הכיתה.
מאכזב משהו, במיוחד שהכיתה שלנו לא מגובשת, ככה שהיית מצפה לאיזה משהו כיתתי ומאחד לפחות ביום האחרון ללימודים. אבל לא. חצי שעה של יובש וחלוקת תעודות, הכל חסר טעם לחלוטין, ואם קיים איזשהו טעם אז הוא די מריר, וממש לא כמו השוקולד.

*הבצפר שלי שוק.
בהמשך ל"פעילות הכיתתית" יצאנו כל אחד לדרכו, וחלקנו הלכנו לאולם הספורט בו מתקיימת מכירת ספרים כמיטב המסורת השנתית.

שוק. זו הייתה ההרגשה ששררה שם למרות שמדובר על ספרים ולא עגבניות. רק היה חסר את ההוא שצועק "2 בעשר! אללה אללה! שתיים בעשר!" והאמת שגם זה הגיע באיזשהו שלב. כולם כבר היו נואשים שלא הצליחו למכור שום דבר, כי הגיעו בערך 3 אנשים שעולים לי"א ו-1 וחצי לכיתה י', וגם חצי מהספרים בתכנית הלימודים השתנו ככה שרוב האנשים נתקעו עם ספרים כמו שאלון 006 של גבי יקואל, וכמה שרציתי להיפטר במיוחד מהספר הארור הזה!

ככה זה, כשאין ברירה פונים גם לשיטות מכירה של קופים. בשלב מסויים גם התחלנו להציע ספרים לבוגרי י"ב ("אתה לא רוצה גיאומטריה למזכרת?") או למורים שנכחו שם ("בת שבע, תרצי אולי לרענן את זכרונך בהיסטוריה המרתקת של היהודים בתוניסיה?").

*יום שישי היה מבאס.
חוץ משנת הצהריים המרעננת והשמנמן התבאסתי. ציפיתי ליציאה לכבוד סיום שנת הלימודים באופן רשמי, אפילו שהסיום כבר היה מזמן. בכל זאת חשבתי שבאופן סמלי יציאה או חגיגה זה דבר שמתבקש אבל לא התארגנו על שום דבר. עכשיו מתבקש פיצוי.
למזלי השמנמן לצידי והוא בא אליי ובזכותו שכחתי מהבאסה של החוסר יציאה ומהקירצוצים של בת דודה שלי העלוקה (כל הזמן מטפסת עליי הילדה, מה נסגר?) והיינו ביחד בחדר החשוך. בזמן האחרון אני לא מדליקה את האור בערב מחשש מחרקים מגעילים שמוצאים את דרכם פנימה, לך תדע איך, אפילו שהחלון אטום ומרוסס בקיי-מלאנתלפים מכל הכיוונים.
אז הייתה אוירה רומנטית ובית ריק (למחצה) והיה נורא נחמד ודביק. במובן של קיטש, סוטים.

זהו זה,

שבוע מהנה ומלא בפופקורן!

כמה דברים שקורים לי בחופש הגדול באופן קבוע במשך השנים, מכיתה א' ועד עכשיו, זה שאני נהפכת לבטטה.

עד אז זה לא היה כך. הלכתי לקייטנות ודברים של צוציקים ולהורים שלי הייתה המון סבלנות להוציא אותי לכל מיני אטרקציות רק שאני אהיה ילדה טובה ולא אשב להם עד הראש. עם הזמן הסבלנות של ההורים דעכה, אחרי 3 בנות קרציות ותובעניות למי עוד נשאר כוח. גם החלטתי שאני מבוגרת מידי בשביל קייטנות ושטויות כאלה והזמן והתחלתי למצוא עיסוקים חדשים לחופש.

איזה עיסוקים? טוב, יש טלויזיה שהייתה האטרקציה המרכזית אחרי שהייתי מתעוררת ב-12. האחיות, למרות שהיו בבית, בכלל לא היוו אפשרות לשעשוע, היות שהן היו בימי היסודי שלי טינאייג'ריות מזן "בא לי" (תרגום: בא לי לעשות משהו. מה? לא יודעת, אבל כדאי שיהיה מפגר, חסר תכלית ושיעצבן את כל העולם ואחותו. סבבה!). רוב היום הן התעסקו בצ'אטים, בשופינג או בציחקוקים מטופשים ודיונים על השאלה הקריטית: "למה הוא לא מתייחס אליי?!?!?!!?!!11 הרי אני כל הזמן מסתכלת עליו ומקשטת את השם שלו בסוף המחברת ואף פעם לא אמרתי לו מילה. איך זה שהוא עוד לא הציע לי חברות?!!"

אחרי זה אמא ואבא היו חוזרים מהעבודה והיה למי להציק שעתיים, בין היתר בהתבכיינות שאני לא רוצה את המרק עוף לצהריים (מי נותן לילד המסכן מרק חם באמצע יולי?!) ושאני רוצה לאכול בסלון כי יש שם טלויזיה. בשלב מסויים אבא התקין טלויזיה במטבח, ואני הייתי מאושרת עד השמיים. גם הם. ואז הגיעה מהפכת הוט (מתב דיגיטל בזמנו) וחזרתי לסלון. לך תילחם בזה.

אז כמו שאמרתי טלויזיה. ואוכל. אוכל תמיד היה עיסוק מצויין, ואין דרך יותר טובה להשתיק ילדה קטנה שלא תקרצץ מאשר להושיב אותה מול ערוץ הילדים עם שקית קליק ביד (פה גם התחילה ההתמכרות).

בצורה הזאת, במשך השנים התעוורתי וגם הייתי משמינה משהו כמו 5 קילוגרמים במהלך החודשיים המסכנים האלה ונראתי ככה:

כמובן שהחופש הזה דווקא לא יזיקו לי ה-5 קילוגרמים האלה, כי משום מה הורדתי במשקל.

חוץ מזה שהטלויזיה רמסה לי את יכולת הראייה, דווקא הפקתי איזשהי תועלת ממנה. בזכותה אני יודעת אנגלית ברמה די גבוהה, בגלל צפייה בתוכניות באנגלית מגיל 6 (כן, אפילו צער גידול בנות וארקל). גם הידע שלי בכל מיני נושאים התרחב (ולא הודות לערוץ הילדים!) ולמדתי לקרוא מהר. מצד שני, אם הייתי פחות דבוקה אליה אולי הייתי יכולה לראות את מה שאני קוראת מהר...

בשנים האחרונות התחלתי לגוון - במחשב ובים. למרות שאני מעדיפה בהרבה בריכה, אבל מי באמת רוצה לשלם כסף, הרבה כסף, בשביל לשחות בבריכות המעפנות של נתניה (בחייאת אין פה אחת נורמלית) עם הזקנים המידלדלים כשאפשר להחליף את הכלור במלח, את הפיפי של הילדים מהקייטנה בריר מדוזות ולראות את אותם זקנים בדיוק - בחינם?

השנה קבעתי לי הרבה תוכניות ומטרות, כפי שמתוארות בפוסט הקודם.

כבר שבוע כמעט אני בבית ומה עשיתי עד עכשיו?

ראיתי טלויזיה. אכלתי קליק. ראיתי עוד קצת טלויזיה. הצקתי לאחיות (מנהגים ישנים נשארים) בזמן שאכלתי עוד קליק ואפילו גיוונתי בסניקרס. אני צריכה לקבל עיטור כבוד על כל ההישגים האלה.

אני כזאת פדלאה שזה לא יאומן. ושמישהו ישעשע אותי וירים אותי מהכורסא, התחת שלי לא הולך להזיז את עצמו!