אז..איך את/ה יודע שחיי המשפחה שלך דפוקים?
אצלי זה הגיע ברגע בו אמא שלי שיחקה את "הרעה", גנבה את העוגה, והתחילה לברוח איתה. ואני, עם עוד טונה אחיות קטנות התחלנו לרדוף אחרי ארוחת הערב שלנו, מה שהסתיים בדו-קרב מרגש. וכל זה, לצלילי גירסת טראנס מודרנית של "פאנטום אוף דה אופרה".
(:
כמובן שחיי השפחה שלי הרבה יותר מצערים מאלו שתיארתי, דבר שהחריף לי את הפחד מאספת ההורים, אני רצינו, זו הייתה האספת הורים שהכי פחדתי ממנה אי פעם, וזה עוד לא ניגמר כי יש "לנו" היו שיחה כזאת-נו, אתם יודעים, כזאת שההורים מדברים ואתה שותק|:
למרות כל זה, למרות הציונים, השיחה שלי עם המורה למתמטיקה שניקבעה ליום חמישי, והמבטים שננעצים בי, הייתה אספת הורים בין המצחיקות ביותר. המחנכת שלי, היא פשוט ככ מטומטמת, עד דמעות.
אני בא לאספת הורים ושומע תגובות של הורים שיוצאו משם, דברים בסיגנון "בונא היא דפוקה"(ציטוט ישיר).
אחרי השוק שאמא שלי חטפה על הציונים, האמא שלי -אותה אני הכנתי לקרב- התחילה להיתווכח עם המחנכת על השטיות של הצבע בשיער והעגילים, מה שאיכשהוא סטה לדוגמה הכי מוזרה שליטל(המחנכת) יכלה להקריץ, דברים בסיגנון "...נגיד והוא היה מחליט לבוא מחר עם חולצה ירוקה..." מה הבעיה עם חולצה ירוקה אתם שואלים? זה מה שאנחנו שאלנו אותה (במבט כמובן), ואז היא תיקנה את עצמה "אה.. חוצה ירוקה זוהרת - בלי סמל בית-ספר" , אחרי זה היא גם אמרה משו בסיגנון "תשמעי, עם יקרה מצב והוא יבוא אלי, בלי חולצת ביה"ס, ויגיד לי, תשמעי ליטל, כל החולצות בצפר שלי ניקרעו, והם גם ככה בכביסה- אז אני יעשה לו טובה ואתן לו להיכנס"
בקטע הזה, אני ראיתי איך הזווית של הפה של אמא מתחילה לרטוט, ואני בעצמי חייב להודות שהיתאמנתי דיי טוב על תרגילי נשימה, אחרת הייתי מתפוצץ לה בפרצוף.
תאכלס, היה מעניין.
אבל עכשיו, אחרי אספת ההורים הזאת, אני צריך לחרוש ולחרוש. אני חורש ככ הרבה, שאפילו האמפי התעשייתי שלי - עם בטריה שאמורה להספיק לככ 24 שעות או יותר- שובק חיים. יום למחרת, אני מתעורר לגלות שאחותי שלא יצאה מהסרט, פוצצה את כל החלונות בכרזות כמו: " 3ניקול/ויקטור> אהבה לנצח! חתונה!#@$ (3מיטל/דביר>)"
וכל מה שאני עושה זה להיתאפק ולא לגשת לליטל ולהגיד לה "כל חולצות בצפר ניקרעו לי, והם גם ככה בכביסה, אז....
תעשי לי טובה?"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
