עוברים שלושה ימים, שלושה ימים שלמים של התלבטויות והרהורים, על המסך של הפלאפון שלי מרוח המספר של ריש' שכבר הצלחתי, בלי
להתכוון, ללמוד בעל פה, בוהה בו ומנסה לסדר את המחשבות, מה בעצם אני רוצה ממנו, אם בכלל, ומה, לעזאזל, אני רוצה מעצמי. כותב הודעה ומוחק, כותב ומוחק, שוב ושוב, אינסוף טיוטות של הודעות מתחכמות או בוטות מדי, עוקצניות או מתרפסות מדי, ישירות או עמומות מדי, טיוטות על גבי טיוטות נשלחות להן אל תהום הנשייה הסלולרית, ואני לא מצליח להביא את עצמי לידי החלטה, מה בדיוק אני רוצה, ממנו, מעצמי, ואיך בדיוק ניגשים לכל העניין המוזר הזה, התחלה של מערכת יחסים נורמלית. תעצור, תנתח, תחשוב בהיגיון, הרי אתה בן אדם רציונלי, אתה יודע לנמק, לטעון טיעונים בעד ונגד, אז קדימה, תטען.
מצד אחד, מבליחה לה בבירור המסקנה הפשוטה שאני מפחד, ממה אתה כבר מפחד, אידיוט שכמותך, או-הו, ממה לא, יש המון.
אני מפחד ממנו. מהזנותיות הקלילה הזו שלו, ולמרות שכבר סיכמתי עם עצמי שהיא בעצם קצת מוצאת חן בעיני, היא עדיין מרתיעה אותי. אני לא
מכיר אותו, לא יודע מי הוא, מה יש לו ומה אין לו, וכבר חוזרים אלי סיוטי התבגרות נשכחים של הנער המבועת שהייתי, נער מבועת שטובע באובססיה של הלקאה עצמית, שהמון דברים נוראיים מתרוצצים לו בראש, דברים שחורים בלי שם ובלי צורה, דברים, שהדרך מהמימוש הפיזי שלהם למחלות, לסמים, לזנות, למגרשים נטושים מאחורי תחנות מרכזיות מסריחות, לתאי שירותים ציבוריים מלוכלכים ומלאים בסוטי מין, הדרך הזו היא קצרה, קצרה מאוד.
אני מפחד מעצמי. לשלוח הודעה, להציב את עצמי בעצמי על דוכן הנאשמים ולחכות לגזר דין כזה או אחר, הוא מעוניין או אולי לא, הוא יענה או אולי לא, יכול מאוד להיות שהוא כבר שכח ועבר הלאה, והייתי סתם עוד איזו אפיזודה חולפת וזניחה שנותרה זנוחה על שביל הבחורים הארוך שהוא מותיר אחריו. אני מפחד מחוסר הוודאות הזה, כי המצב, כמו שהוא עכשיו, המצב הזה הוא נוח לי, הוא ברור לי, וברור לנו, לשנינו, מבחינה
אובייקטיבית, איפה דברים עומדים. הוא נתן טלפון ולא התקשרתי, אז כנראה שאני לא מעוניין, הכוח והשליטה הם אצלי, ואם אשלח הודעה אני
בעצם מושך מתחת לרגליים שלי את השטיח הוודאי, המוצק, ששנינו עומדים עליו במיקומים מאוד ברורים. אני מפחד מאובדן השליטה המסחרר
שאני צועד אליו בראש מורם ובעיניים פקוחות ופיכחות, מפחד להוריד את הידים מההגה של עצמי במודע, בהסכמה, להתמסר מרצון לחוסר
הוודאות, בלחיצה קטנה על כפתור ירוק של פלאפון.
אני מפחד מהצורך הבסיסי לתקשר באופן ישיר ופשוט וברור באמצעות מילים, מילים הרי תמיד מפשטות דברים, סיטואציות, מצבים, מילים ממיינות ומגדירות מחשבות, היסוסים, חששות, רצונות, תאוות, אל תוך קטגוריות ברורות וחדות של שחור ולבן, של כן ולא. ויכול להיות שבמשך שלוש השנים האחרונות, בהן כמעט ולא הזדקקתי למילים, ששכחתי איך להשתמש בהן, והן מפחידות אותי.
אוקי, אוקי. אז אתה מפחד, ואולי בצדק, אבל, תמיד יש אבל, אבל למה כבר שלושה ימים אתה מהסס ומתלבט אם לשלוח הודעה, הרי לכל מטבע יש שני צדדים, ומצד שני ריש' הוא גבר, גבר שמקבל את העובדה שהוא הומו, ועוד יותר חשוב, גבר שאתה מוצא חן בעיניו, והכי חשוב, גבר שגם קצת מוצא חן בעיניך. ומה בעצם הסיבוך הגדול בכלל, אתם מוצאים חן אחד בעיני השני, הנתונים ברורים, אז מה יכול להיות יותר פשוט מלשלוח הודעה, לקבוע איזה דייט, לנסות להתחיל משהו שאולי יעלה יפה ואולי לא, אולי תהיו לנצח נצחים ואולי רק לשבועיים. תתעורר כבר, צא כבר אל המציאות, כי את המחשבות השחורות וחסרות הצורה של גיל ההתבגרות כבר הצלחת ליישב עם עצמך, צא, צא אל חוסר הודאות הנעים הזה, הרי את הודאיות המוחלטת של חוסר הסיכוי הקשיח, את העולם של החושך, של העיניים העצומות, של ההליכות השותקות חזרה מהחדר שלו, של הבכי החרישי אל תוך הכרית, של המקלחות הקרות האלה, לבד, תמיד לבד, את כל אלה כבר הצלחת לנעול ולהשאיר מאחור, ביחד איתו. תתעורר, כי את ההחלטה שלך כבר עשית, את העבר שלך כבר החלטת להשאיר בעבר. תתעורר וצא אל החיים, כי אלה החיים האמיתיים שכבר בחרת לעצמך, בחרת לחיות ביום, לחיות באור, כשהקלפים על השולחן והכל גלוי ופשוט. אני הומו, ריש' הומו, אנחנו מוצאים חן אחד בעיני השני, ולמה שלא ננסה בעצם. מה כבר יש לנו להפסיד.
ובסוף כותב רק שתי מילים, מה קורה, ככה, פשוט, סתמי, בלי סימן שאלה, ושולח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
