כמובן שלא רציתי לקחת מספר טלפון, וכמובן שהוא התעקש שאקח וגם העז לדרוש את שלי, ולאחר משא ומתן קצר שתוצאותיו היו ידועות מראש לשנינו הסכמתי לקחת אבל לא לתת, הרי הוא מצא חן בעיני, הוא הקסים אותי, בזנותיות החמודה והנונשלנטית, במופקרות הסימפטית שלו, מעין שרמוטה מרי-פופינס שכזו. נפרדנו בנשיקה קטנה על הלחי ובחיבוק ארוך וחזק, אני סביב המותניים שלו והוא סביב הכתפיים שלי, שיהיה ברור לכולם מי הגבר כאן, אפשר להעביר המון מסרים באמצעות חיבוק אחד פשוט, והנה כבשתי לי את מקום הזכר השליט במערכת היחסים קצרת המועד הזו שלנו. אני במותניים, אתה בכתפיים, אני הגדול והחזק, אתה הקטן והתלוי, אני תמיד אגיע ממקום של חוזק, של שליטה, של בעלות, אחרת אני לא יכול, לא יכול. כבר הייתי שם פעם, ואני לא יכול.
וממקום של חוזק ושליטה ובעלות, כשהידיים שלי סביבו ושלו סביבי, פתאום עבר בי משהו. פתאום מן הרגשה שכזו, כמה טבעי זה יכול להיות, איזו אינטימיות אפשר לחלוק עם בן אדם אחר בלי לסכור נהרות שלמים של מילים שצריכות להאמר אבל אף פעם לא תאמרנה, בלי להציב חומות אינסופיות של הכחשה בפני אמת אחת ברורה, בלי לעצור בעדי, בלי לחשוש להחשף. אני רוצה לחבק אותו אז אני מחבק, והוא רוצה להחזיר לי חיבוק אז הוא מחזיר, כמה פשוט, וככה, כשאנחנו עומדים מחובקים, אני לא צריך לפנות ליצר כדי לתחזק את האינטימיות, לשלוח ידיים תוך כדי התחננות מתרפסת לטיפת רגש. והוא, הוא לא עוצם עיניים מתוך כניעה לחרמנות, הוא לא עושה לי טובה בחיבה המהוססת אבל האמיתית הזו שהוא מפגין. הוא פה, איתי ואמיתי, חשוף ופגיע כמוני. כמה שהוא שונה מההוא, וכמה אני שונה מעצמי כשאני כאן.
שקט, ואנחנו מחובקים. ועוד קצת שקט.
אבל. הרי תמיד יש אבל, את זה כבר סיכמנו, אבל פתאום האינטימיות הנעימה הזו מייצרת יצר, גם אצלי וגם אצלו, אני מרגיש בבליטה גדלה לאט במכנסיים של שנינו, אין מה לטעות כאן, אנחנו נסחפים, מאבדים קצת שליטה. אני נבהל מעצמי, הרי אני לא מכיר אותו, פגשתי אותו בדיוק לפני שעה ומשהו, אולי יש לו כל מיני דברים, מחלות, עניינים, ואני מחטיף לעצמי סטירה בתוך הראש ומתעשת, חוזר מיד לאחוז במושכות של החיבוק המשותף שאנחנו חולקים, הויסה, וממקום של חוזק ושליטה אני מסיים את החיבוק, שלא נשתטה פה חס וחלילה, שלא אחטוף פה איזה משהו חס וחלילה, וממקום של חוזק ושליטה אני מחייך אליו ואומר, היה נעים להכיר, וממקום של חוזק ושליטה אני נפרד ממנו, והולך לי לבד חזרה לבסיס. לבד, אבל חזק ובשליטה.
ואחר כך ניסיתי להבין מה בדיוק עבר לי בראש, איך כל מה שעברתי עם ההוא הצליח ליצור אצלי הפרדה מלאכותית בין אינטימיות לסקס, למה כל כך נהניתי מהחיבוק וכל כך נרתעתי מהיצר, הרי ברור לי שהם קשורים אחד לשני ומובילים אחד לשני, אז למה הפחד הזה, ואולי בעצם אני יודע למה, התניה פאבלובית שכזו, הרי מגע מיני מתקשר אצלי אוטומטית אליו, אל ההוא, אל סיטואציות של חוסר אונים וחוסר שליטה וקבצנות רגשית ואומללות וחוסר ישע, מה שהוא עשה לי, או אולי מה שעשיתי לעצמי, כמה לילות של תרגולי חיבור היגיונות וחיסור רגשות, ניסיונות לחזור לשליטה ולחוזק, ניסיונות לנתק אותי מהחלק הארור שבי שאוהב אותו כל כך, ואיך בכל התקופה האחרונה, התקופה שעברה מאז שנמאס לי ממנו, הפכתי את עצמי, די בהסכמתי, לקְטוּע נפש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
