יורדת מהעץ

אני מתגעגעת למקלדת. אני מתגעגעת למילים שנוזלות מהאצבעות ומכתימות את המסך. אני מתגעגעת לזרימה הטבעית שבין התחושות למילים.

ובחיי שאין זמן. ולא רק שאין זמן, גם אין פניות רגשית. ואולי זה הפוך. אולי אין פניות כי המילים לא נשפכות.

אני רוצה לשים שוב את הלב שלי בחוץ. להתבונן בו שוב, לדעת איך הוא מרגיש. לנסח את ההווה שלו. ואין זמן.

וזה חשוב.

אני מתגעגעת ללהיות פלצנית ושמאלצית וקיטשית ובנאלית ועלאק פיוטית.

אני מתגעגעת לחופש שנתתי לעצמי להיות אני. ללגיטמציה שקיבלתי מכם.

ביומיום שלי נשללות ממני הרבה פריבילגיות. כלומר, אני שוללת אותן מעצמי. זמן האיכות להתבוננות ורפלקציה הפך לזמן לטחינת מים. אני כ"כ מתרכזת בדבר עצמו שאני לא מצליחה לתחזק את המכלול שהוא אני שצריך להזין את הדבר עצמו.

יצירה זה דבר מסובך, היא תובעת את כל הזמן אבל תובעת גם משאבים שאין לי זמן ללקט.

וזה קשה.

אתמול מישהו אמר שקשה לו, ואני חשבתי שגם כשטוב לא תמיד קל. אפשר להנות מהאתגר, אבל זה עדיין קשה.

אני רוצה לחזור לכתוב. אני חושבת שאני רוצה לחזור לפה.

אז שלום.

התגעגעתי.

אני מתגעגעת ליכולת לקרוא. ליכולת להכיל. אני רוצה לאכול את העולם, אבל פשוט אין לי מקום. אני מלאה מדי. ויש בזה גם טוב.

אני מתגעגעת לשברי מחשבות, לא מתחייבות, לא מסתדרות, לא מנסות למצוא חן.

אז שלום :)