יום כיפור. כולם מדברים על "עוצמות החגים", צום, דברים שאינני מתחבר אליהם כלל.אני נסחף בתוך החללית שלי לעולמות מרוחקים, חסר הגה, טובע בתוך עצמיץ (המיץ של עצמי..)
המוזיקה נשמעת כה רחוקה. מתי היתה הפעם האחרונה שמוזיקה נשמעה קרובה? לפני שנים?
כבר אין שם ריגוש, כבר אין שם הפתעה, כבר אין שם משיכה. יש כעס בפנים. וניתוק ובידוד.
אני רוצה לדבר עם מישהו אבל לא מסוגל למצוא את זוג העיניים שאליהם אהיה מוכן לדבר.
עוד נפילה ועוד תהום. אני מתבטל בבית כמה שאפשר בלי לצאת ממש אדיוט אל מול העולם.
יוזם פרוייקטים של התחלות חדשות שהם תוצאה של מי שהייתי רוצה להיות אך עם תחושה של כישלון.
איבדתי את הקשר לתחושת ההצלחה שבתוכי. אני מובס.
אני מכריז מלחמה כל יומיים ויוצא לקרב ואחרי יומיים אני חוזר מובס שוב. ללא נסיכה או אדמה
להילחם עליה. ללא סיבה או תירוץ להתעלות. ללא עתיד, הווה או עבר ורוד. אני פשוט מתקפל אל תוך הקיום המינימלי,
ההוגה במעגלים, ההזוי, החולם ללא הגשמה. אני נסחף עכשיו כפי שכל אחד מבני משפחתי נסחף בחלקים של חייו.
נסחף על בול עץ מתוך אניה טרופה ללא תקווה לראות יבשה, ללא רצון לחתור, רק רצון שהאל עצמו ירים אותי מתוך המים
ויגיד לי שהכל בסדר. שאני בסדר. שלהיות אני זה בסדר. שזה בסדר להיות אני.
הקולות של האנשים בחוץ רחוקים, חסרי משמעות, מפחידים, מעוררי רתיעה ודחיה.
העולם בחוץ מאיים עלי ואף כי אני יודע שזה אני הוא שחש מותקף ואין אף אחד שרוצה ברעתי התחושה אינה משתנה.
לעיתים קרובות אני הוזה על ללכת לקומונה או למקום רחוק, הודו אולי, דרום אמריקה אולי, שם אהיה חופשי
מאיומי הסביבה, מהקולות המרוחקים. אני חושב על לנסוע לעבודה בחו"ל, שם הפחד הקיומי יהיה מספיק חזק כדי לדחוף אותי
למציאות של עשיה. אבל זה כל מה שיש בתוכי? מוכנות לעשייה מתוך פחד? ואיפה האהבה שאני נושא את שמה?
מה אני אומר לה? לחכות? שעכשיו היא אינה אמיתית? שאני כרגע מוכן לבחור רק מתוך פחד כי אין לי כוחות
להשתמש באהבה?
לפעמים אני חושב על זה שאני רוצה שזה ייגמר. די עם המאבק הזה שאין לו אף סיבה מוצדקת אחת בראשי.
אינני מצליח לשים את הדברים אחד על השני בצורה ברורה ואני לא מצליח להסתגל לעובדה הזו.
מה? המין האנושי כל כך רפה שכל שהוא לא מצליח להצדיק את קיומו? האם אני פרט אנושי רפה שכל שכזה?
אני חושב להרוג את עצמי, מחשבות שלעולם לא יגיעו לידי מימוש אבל העוצמה שבמחשבה כזו היא מהממת,
כל כך הרבה תוקפנות שמופנית פנימה שזה פשוט קשה לעיכול. מה נהיה ממני? הילד החייכן והמפוחד
ששם זין על המערכת, על המשפחה, על האנשים, על הממשלה, על בית הספר. הילד והבחור שניגן מוזיקה ממלוא
נשמתו ודחף את צרותיו וביטויו החוצה כשיגור טיל לחלל? אדם חסר יסודות ושורשים. חסר את הכח הבא מהאדמה.
אז אני עושה סמים. הרבה סמים. פעם זה היה מריחואנה ואל.אס.די וחשיש והיום זה קפה וסוכר ולחם לבן וסיגריות
אבל שלא אטעה לרגע: הסיבה לא השתנתה. הכאב הוא אותו כאב והפחד הוא אותו הפחד, אני רק מפעיל כאן פעולה
של ריסון וממתן את ההרס העצמי. פוגע בגוף שחי באיטיות, מביא אותו לידי כליון ואפיסת כוחות לאט לאט.
ואז אגיע לגיל שבו הגוף שלי יתחיל "לאכזב" אותי. אבל זה יהיה "בסדר" כי ככה זה אצל כולם.
לא רציתי להיכנע לפחד. לא רציתי. ביקשתי והצהרתי בקול גדול: אני לא רוצה לפחד יותר
ואמרתי את זה בקול כל כך חזק וגדול שלמשך זמן מה זה אכן היה כך, לא פחדתי יותר.
אבל אני לא מאמין לעצמי יותר. חללית שנסחפת, ללא הגה. למרחקים.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
