אהבה
2000,אמנות, חשיבה, אהבה, תהיה, בלבול, מיקוד, צבעים, תשוקות, ריחות, רגשות, התלבטויות, בקשות, תפילה, שירים, מוסיקה, אמונה, יצירתיות, פשטות, חיפוש, קבלה, הדהוד, יסודות, הילינג, פחד, קריאה, אלסטיות, דרישה, נימוק, ריצוי, תחינה, סודות, אימה, חברים, תשוקה, קסם |
| 9/2006
 בית אבא
על הצבא ויתרתי. ניגשתי לצו ראשון ושני ולמבחנים. התחלתי לעשות קד"צ נהיגה.
שלחו לי תאריך גיוס ואז..כרעם ביום בהיר שלחו אלי הביתה פטור. ככה: שוחרר על פי חוק.
הייתי בהלם. אני לא בטוח מה קרה שם. האם השוטר שפעם הבטיח לי שהוא ידאג שלא יגייסו אותי "דאג" לזה. האם הצבא קיבל את החומרים שלי מהמשטרה? אני זוכר שהייתי אצל הקב"ן בפגישה שיגרתית (לא אני יזמתי) וכשהוא ניסה להשפיל אותי (שמע שהפסקתי ללמוד בכיתה ט' ושאל אותי בלעג אם קראתי פעם ספר) קמתי וצעקתי עליו.
אמרתי לו שקראתי ספרים יותר ממנו זה בטוח (מה שנכון). הצבא סירב להחזיר לי תשובה
מדוע אינו מגייס אותי.
שוב אמא שלי נרתמה למטרה. באותה תקופה עבדנו יחדיו במשרד להשכרת שטחי פירסום ודרך מנהל המשרד הגיעה לעוזרת הפרלמנטרית של רפול (שהיה ידוע על דאגתו לגייס שכבות חלשות לצבא, מה שנקרא "נערי רפול") שנה לאחר שהצבא דחה אותי, קיבלתי זימון לסגן ראש לישכת הגיוס) ישבתי אצלו במשרד והוא שאל אותי אם ארצה ללכת לתותחנים או לחיל האוויר או לאן. עניתי לו שאני מוותר. הייתי די בהלם כי לא תיכננתי את מה שאני אגיד, פשוט הלכתי לפגישה. הוא נתן לי הרצאה על כמה זה יפגע בי ושאל אותי אם אני משוכנע בהחלטה שלי. אמרתי לו שכן וכך זה הסתיים. הייתי פגוע מהיחס של הצבא אלי, מהטרטורים שעברתי, מחוסר ההתייחסות. מההבנה שיתיחסו אלי כחייל סוג ב' ופשוט ויתרתי.
אחרי שקיבלתי את הפטור סופית, עברתי לגור אצל אבא שלי ואשתו לשלוש שנים. בחולון. הסתפרתי, שמתי נעליים :) והתחלתי תקופה חדשה. תמיד היתה לי את היכולת להשתנות חיצונית בהתאם למצב. חולון עיר בורגנית, זו משפחה בורגנית, או לפחות שואפת, התאמתי את עצמי. אבא שלי שמח על האיחוד. לא גרתי אצלו מאז גיל 11. למען האמת כולם שמחו לראות אותי. אשתו קיבלה אותי בזרועות פתוחות ושילבה אותי במסגרת המשפחתית. שני ילדיה גם הם.
בתקופה ששהיתי אצל אבא שלי ניסיתי להשתלב בחיים "הרגילים". מה שלא עשיתי מעולם.
עשיתי טיפולי שיניים מקיפים שהייתי זקוק להם בדחיפות, עשיתי רשיון נהיגה. עבדתי בבניין ובגננות (ימית 2000? אני!) עשיתי עדשות מגע. אפילו ניגשתי ללמוד באנקורי ועשיתי בגרות בלשון ובחיבור לפני שהתייאשתי...
למדתי להינות מאוכל מבושל כשאני חוזר הביתה. משיחה עם "אמא" על מה היה היום.
ממש סידרה אמריקאית...המשכתי לנגן, מדי פעם עישנתי ג'וינט אסור עם הבת הגדולה.
הרבה שיחות וזמן איכות עם הילדים שלה. הרבה זמן במחיצת אבא שלי. ככה חיי היום יום.
נעים מאד. לא מלחיץ, בלי הרבה שגעונות.
בשלב מסויים אבא שלי פתח עסק והתחלתי לעבוד שם עד שהשותף שלו העכיר את האווירה. זו היתה עבודה עם פגועים נפשית וקצת פראדוקסליות : נפגעי הלם קרב של משרד הביטחון. תפקידי היה ללוות אותם לעבודה להיות מנהל עבודה ולהחזיר אותם בריאים ושלמים הביתה. הייתי בן 19 אז. די הצלחתי במה שעשיתי. כנראה שאחרי כל הטיפוסים שפגשתי בפנימיות ובכיכר לא שפטתי אותם. והיתה לי הרבה סבלנות לשטויות שלהם (בשבילהם זה היה שיא הרצינות) מקור אחד לגאווה מרובה צמח מהעסק הזה. זו היתה הפעם הראשונה שבה לקחו חוסים מסוג כזה לטיול בחו"ל!! שטנו ליוון באוניה, טיילנו ביוון 8 ימים וחזרנו בכוחות מלאים. איזו הרפתקאה נהדרת. באחד האיים שבהם הספינה עצרה ירדתי למטה לסיבוב והספקתי לעצור את אחד החוסים שלנו רגע לפני שירד לו עצמאית לטייל באי...אבא שלי ואשתו נסעו לפנינו לארגן את המסלול והמלונות
ולכל מקום שהגענו נתקלנו רק בטוב.
אחרי שחזרנו מהטיול הפסקתי לעבוד שם. נשבר לי מההצקות של השותף שלו והרמיזות שלו שאני מזכיר לו את החוסים יותר מאשר בן-אדם נורמלי.
נסעתי לחופש בסיני, לא ידעתי מה יהיה הצעד הבא שלי. ושם פגשתי, לאור ירח, איש יקר.
בסיני ניגנתי המון בגיטרה והוא שאל אותי אם אני מתכוון ללמוד מוזיקה. עד אותו הרגע לא היתה אצלי בתודעה אפשרות שכזו. בית ספר למוזיקה..איזה רעיון. הוא סיפר לי על רימון, בית ספר למוזיקה ברמת השרון. מיד כשחזרתי לארץ הרמתי טלפון לרימון והגעתי למבחנים. תקציב לא היה לי אבל מה איכפת לי. נבחנתי והתקבלתי על סמך שאפתנות לוהטת למרות שלא ידעתי כלום בתיאוריה מוזיקלית וכו'. ביציאה מהמבחן שאלתי את הבוחנים: מה עוד אני יכול לעשות בשביל לשכנע אתכם? מקבלים ירוקים? הם צחקו. אבל אני הייתי כמעט רציני..התקבלתי לרימון!! יו-הו.
מצאתי עבודה בשליחויות עם רכב ישן של אבא שלי. הרכב שימש אותי לשלוש שעות עבודה ביום ולנסיעה לרימון ארבע פעמים בשבוע. בחיים שלי לא למדתי ככה. הגעתי במצב ירוד, חסר כל ידע. בסימסטר הראשון למדתי בממוצע ארבע שעות ביום והתאמנתי והכנתי שיעורי בית במשך חמש שעות נוספות. וזה תוך כדי עבודה של שלוש שעות ביום. ההתקדמות שלי היתה מספקת. כל זה לא היה מתאפשר אלמלא גרתי בבית שהיתה בו אווירה מסודרת ולימודית ואמא שלי שהתנדבה לשלם את שכר הלימוד.
בינתיים השותף הקלוקל של אבא שלי הדיח אותו מהעסק, תמורת פיצויים לא הולמים. ומאותו רגע שדום דבר לא חזר להיות כשהיה בין אבא שלי לאשתו (שחלמה על עושר וההזדמנות נמסה לה בין הידיים) היא לא מפסיקה להאשים אותו על זה עד היום. ולא בין אבא שלי לעצמו. אבא שלי קיבל כמאה אלף דולר, בתשלומים . העסק עדיין רווחי מאד מאד גם 10 שנים אחרי.
מכאן דברים התחילו להתדרדר למצב המוכר לי יותר:כאוס.
בסימסטר השני שלי ברימון אבא שלי החליט לקנות עסק לשליחויות. העסק היה כישלון. הקניה היתה כישלונית. אני לא יודע אם אבא שלי לקה בהתקף לב ואירוע מוחי בו זמנית כי הבין את זה בתת-מודע או שכבר גילה את זה. אבל יום אחד שמענו חבטה במטבח. וגילינו את אבא שלי שרוע בלי דופק על הריצפה. התארגנו במהירות, קראנו לאמבולנס, ירדתי לקרוא בן של השכן מלמטה, שהחייה את אבא שלי בהנשמה מפה לפה. מד"א הגיעו כשהוא היה במוות קליני ונתנו לו מכות חשמל, החזירו אותו לחיים. נסענו לבית החולים. אבא שלי היה בקומה (תרדמת) ארבעה ימים. היה ברור שנגרם לו נזק מוחי. לא היה ברור עד כמה. הוא שכב כתינוק בן חודש בבית החולים. האכילו אותו בצינורות והחליפו לו. הייתי די אופטימי. זה כנראה רץ במשפחה. כולנו פעלנו כיחידה מגובשת וזה היה נעים.
הילדים של אשתו התייחסו אליו כאילו היה אביהם וטיפלו בו באורך רוח ובמסירות. נעדרתי מהלימודים מספר שבועות. אני ואחי (כך אני קורא לבן שלה עד היום) טיפלנו בעסק. לא היו לנו הכלים לעשות את זה אבל השתדלנו. אבא שלי עבר לשיקום בבית לוינשטיין. אשתו של אבא שלי לחצה אותי לקחת עלי את העסק ולעזוב את הלימודים כדי שלאבא שלי יהיה לאן לחזור כשיחלים, שתהיה לו סיבה להחלים. סירבתי, תוך התלבטות קשה אך הקשבה לקול הפנימי. ממילא לא הייתי מנהל עסק שכזה בהצלחה, לא היתה לי המטרה, הנחישות
או ההבנה. מאותו היום הפסקתי לסמוך עליה. הבנתי שהיא יכולה לייעץ לי שלא לטובת עצמי.
העסק נמכר, המשכתי ללמוד ברימון אך התקשיתי לגשר על הפערים וסיימתי את השנה כשיש לי ציון לא עובר בשני קורסים. יצאנו לחופש של חמישה חודשים עד לשנה הבאה. אבא שלי השתחרר וחזר הביתה.לאחר שישה חודשים מיום האירוע.
כשהוא חזר הביתה הוא היה כמו ילד. לא הבין איך השעון פועל, פחד להשתמש במעלית,
לא הבין מדוע יורד החושך. נאלצנו ללמד אותו הכל מההתחלה. יחסית הייתי שווה נפש.
בכיתי בלילה לפעמים והיה לי עצוב לעיתים ומאד לא קל.אבל עמדתי בתיפקודי. תרמתי את חלקי.
אמא שלי התנדבה לשלם עבור השנה השנייה ברימון, חזרתי ללמוד. אשתו של אבא שלי לא הפסיקה להציק לי על זה שבחרתי להמשיך ללמוד במקום לשמור על העסק. ברגע שיצאתי מהמסלול והתפרקה המסגרת המשפחתית שתמכה בי לא הצלחתי לשחזר את השנה הראשונה. למדתי ועבדתי אבל ידעתי שלא אוכל להמשיך לשנה שלישית.
עולה בי התהיה האם הייתי נחפז לוותר ולהמשיך הלאה. תמיד היה בי קול שדרש את טובתי. לא היססתי לעזור ולטפל ולתמוך בתקופה שאבא שלי היה חולה ונזקק אך מרגע שהגיע ליציבות מסויימת לא יכולתי להישאר. לא הייתי מוכן להקריב את עצמי. והרגשתי שאם אשאר כך יהיה. אבא שלי נתמך, אשתו (שכבר לא סמכתי עליה) ליד.
הייתי צריך להקריב את עצמי וכשזה מגיע לשאלה הזו אני לעולם לא מקריב את עצמי.
לא הייתי יכול להתפתח בסיטואציה ההיא.
| |
|  כינוי:
בן: 51 MSN:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
