אהבה
2000,אמנות, חשיבה, אהבה, תהיה, בלבול, מיקוד, צבעים, תשוקות, ריחות, רגשות, התלבטויות, בקשות, תפילה, שירים, מוסיקה, אמונה, יצירתיות, פשטות, חיפוש, קבלה, הדהוד, יסודות, הילינג, פחד, קריאה, אלסטיות, דרישה, נימוק, ריצוי, תחינה, סודות, אימה, חברים, תשוקה, קסם |
| 9/2006
 למה אני שונא חגים?
אני שונא חגים מכיוון שאין לי עם מי לחגוג אותם.
זאת אומרת, יש לי עם מי, רק שאני לא מרגיש בשום מקום בנוח.
תמיד כמו חיה בגן חיות. שכולם בוחנים.
אני לא נעתר לדיבורים שמאלציים, לא עשיתי צבא ואני מוצא את העבודה שלי מרתקת.
אין לי חברה, אני לא עושה כסף, וכן כבר שמעתי שאי אפשר להתפנס מאמנות\אמנות זה דבר מאד יפה.
ולהיות מורה זה נהדר (אז למה כל כך מעט אנשים מוכשרים פונים לזה?)
ולמה אף אחד לא מתעניין בפרטים או מקשיב לחוויות שלי?
האוכל יכול להיות טעים אבל לא נושא לשיחה, וההיא שבהריון וההוא שבמילואים.
אני רוצה להיות שמח בשבילכם, אבל לא יכול, כי אני משתעמם.
אני רוצה דיבורים על אמנות ליד השולחן, על רוחניות, על התפתחות תוך כדי שכרות...
להקריא שירה, לא פוליטיקה ולא הממשלה והשר הזה וההוא וגם לא המלחמה האחרונה,
שכולם אשמים בה, גם אנחנו.
אמזונה פעם העירה שאני עשיתי את כל הדברים שעשיתי (פוסט פנימיה, כיכר וכו') כדי להיות שייך.
אולי זה נכון ואולי לא, אבל דבר אחד מובטח. אני לא מרגיש שייך לשום דבר והחגים
תוקעים לי את זה בפרצוף. פסח היה נפילה נוראית, עכשיו בראש השנה אני כבר יודע
לקראת מה הנפילה. כך שזה קל יותר.
אני יכול לשבת עם עצמי בבית. אבל גם זה לא קל. אז שיילך הכל לעזאזל.
הצרות שלי קטנות אבל מכאיבות. למה קטנות? כי אני נחוש לדלג מעליהן.
אני שונא את המפגשים האלו. אם אני, אני ,
ודאי אגיע עם גיטרה ואמצא לי את הנישה שלי דרך משחקים עם הילדים ודרך לשיר למי שאוהב.
ואם איני אני אגיע בלי גיטרה, ואהיה מחוייך ונחמד, אגיד שלום במידה האפשרית.
ואשנא את עצמי כמה שפחות.
לא רוצה לבלוט כל הזמן. לבלוט זה לא להיות שייך. אבל כן רוצה משמעות לחיים שלי.
המשמעות שם. למה כולם דוחפים את זה כל הזמן למטה? למה הדברים אינם מלהיבים ואקסטטיים?
אז מה יגידו לי שאני מסרב להתבגר? אני אני! אני אני !אני אני!זה מה יש. אז למה אין לי בית?
| |
|  כינוי:
בן: 51 MSN:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
