הגענו ככה למספר שש. כןכן, 6. יפה, גדול, וכשהופכים אותו הוא נהיה 9. אנחנו מדברים על אותו ה6.
הפעם, יש לנו כותבת אורחת. שנמצאת פה לידי. אדווה, בת דודתי (בערך, נו- סיפור ארוך.)
רק לפני שנתחיל, רציתי להפנות אתכם לקטע קצר שאוריין כתבה על "ערס-אולר-בכיס-גבעת-שמואלי-מצוי".
כדי לקרוא אותו, לחצו כאן.
לריענון זכרון-
1. ערסים רגילים (אם יש כזה דבר)
2. מפגרים ++
3. מיני אמיצים
4. אמיצים בני 30+
5. זמרים.
6. אינטיליגנטים (נדיר ביותר)
7. מתלהבים (שכיח...)
8. מתלמדים.
9. השרקנים (האלה ששורקים לך ברחוב... נו....)
10. האלה שלא חושבים לפני שהם מדברים.
11. ספרותיים.
12. הערסים הטהורים
13. הערס הביתי המצוי
האמת, שאין לי ממש מה להוסיף לרשימה. די כיסינו את כל הזנים. אבל במפגש ביום שני, פגשתי בסוג חדש. אומנם הם לא ערסים, אבל הם התנהגו בדיוק כמוהם. כך שאני מנסה להבין למה הם רבים כל הזמן, למה הם במלחמה בלתי פוסקת. הרי זה ברור שהם באו מאותו האיזור.
פאנקיסטים.
האמת, שלא חשבתי שאני אכתוב עליהם בהקשר הזה. אבל זה דורש.
יש להם את אותם ההערות (וההארות) שיש לערסים, רק החיצוניות שונה. אה, והמוסיקה- כמובן.
(אני חייבת להגיד שאני מאוד מעריכה אנשים, אומנם לא את הסטיגמות שמשייכים אליהם, אבל אנשים כן. ובד"כ אני ו"פאנקיסטים" מסתדרים בסדר, דינאמיקה טובה. הקבוצה הזאת פשוט לא התנהגה בסדר.)
ויש לי רק מסר אחד לקבוצה הזאת. לא לאנשים שמתנהגים בסגנון.
קצת אמפתיה! זה לא בושה לא להגיב עם ילדה לא-כל-כך-יפה, או לא-כל-כך-רזה, או בכלל לא-כל-כך-הסגנון-שלך עוברת מולך.
לעומת זאת, לצעוק "איזה דבה!" לידה, זה כן בושה.
קצת צלם אנוש, קצת רגישות.
אולי זה לא אשמתה שהיא ככה, אולי זו בעיה.
ואולי, זה לא עניינך.
הם הכעיסו אותי. לא הגבתי לזה, ובד"כ אני מגיבה. עצרתי את עצמי. גם בגלל שלא הייתי לבד, וגם בגלל שנפגעתי באמת. לא ציפיתי לכזאת התנהגות מבזה מהטיפוסים האלה.
אני מתביישת בשבילם, שהם ירדו לרמה כזאת. ועוד עם חולצה של הThe Casualties.
טוב, סיימתי עם הנושא הזה. רציתי עוד לכתוב הרבה יותר, אבל די. מיציתי.
ונחזור לעינייננו, ערסים.
חברתי פה, מנתניה. ה-עיר. (נו, היא מאביחיל. אבל עדיין.)
היא יכולה לספר לנו מה עובר על הערסים בראש. לא, הפעם לא נוסיף סוג חדש.
אז אלייך, אדווה-
"תודה, שחק.
אז אכן, אני מנתניה, עיר הערסים השניה בגודלה, ואני חייבת להגיד שקשה לדעת מה עובר להם בראש. הראש שלהם אטום מנרגילות ומזרחית. אה, ודיכאון."
"תודה לך אדווה, אנחנו עוד נחזור אלייך בהמשך."
אז כן, הראש שלהם מלא בנרגילות ומוסיקה נוראית. בינתיים לא חידשנו דבר.
"שחק! יש לי מה לחדש!"
"כן אדווה?"
"אומנם נתניה היא עיר הערסים השניה בגודלה, אבל גיוון אין פה. רוב הסוגים חוזרים על עצמם, אין פה חידוש של זנים. האוכלוסיה מפוצצת בהעתקים של המקורות, והמקורות עצמם נמצאים בבת-ים.
לכולם פה יש חברים שם, בבת-ים ובאשקלון. שם הם מפתחים את הז'אנר המוסיקלי שלהם לראפ. ביט נהדר."
ופה נסיים, כי אני ממש צריכה ללכת.
אין פואנטה לפוסט הזה, ואני מאוד מקווה ששמתם לב.
אבל בכל זאת קראתם (:
שלכם,
שחק&אדווה 3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
