יושבת למעלה, על הגג. מעשנת סיגריות כמו קטר, קופסא אחר קופסא.
חושבת על הקריירה, החיים, העתיד. אבל זה לא מה שמטריד אותה.
הוא, הוא זה שמטריד אותה. עד כמה שהיא רוצה ליפול לידי הטיפוס הנכון, היא תמיד נופלת לטיפוס הדפוק, הפוגע, נפשית ופיזית.
והוא, טוב, הוא עוד לא עשה כלום. אבל היא כבר מתורגלת, היא כבר יודעת לזהות את הסימנים.
היו מספיק לפניו בשביל שהיא תדע.
הסימנים מתחילים שוב. מריבות, טריקת דלתות, בגידות. זה לא מה שהיא רוצה.
אבל זה מה שעתיד לבוא.
אולי זה בעיה בה? אולי היא הדפוקה, שכל פעם היא יוצאת עם אותו הטיפוס.
האומן המדוכדך. המסכן. הפגוע מנטאלית על ידי סביבתו. לא סומך על אף אחד, בוגד בכולם.
סכינים מתעופפים סביבו תמידית. אסור להתקרב, שלא תפגע.
רומנטי בהתחלה, רוצח בסוף.
כבר יש לה צלקות מאותם הטיפוסים, שלא עזבה בזמן. אין לה כוח לעוד צלקת אחת, כבר אין לה מקום. לא על הלב, ולא על העור.
היא תעזוב אותו מחר, ככה היא מבטיחה לכולם. הם כבר זיהו את הפגם ביחסים האלה מזמן. לה, לקח זמן להבין.
כן, היא תעזוב אותו. לתמיד.
זורקת את שאריות הסיגריה למטה.
צופה באדום הלוהט נכבה באיטיות, מאבד את משמעותו. נעלם.
חמש עשרה קומות, כל קומה זה דקה. שנייה. רגע בחיים.
מתיישבת על הקצה.
היא נפרדת ממנו, בצורה הכי קלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
