הוא יושב בחדר. בוהה באש הבוערת באח, וחושב עלייה.
מה היא עושה עכשיו? היא חושבת עליי? איפה היא? מתי היא תחזור?
שאלות לגיטימיות שכאלה. אין לו מושג שהיא נפרדת ממנו, מהעולם.
הוא מחכה שתחזור, רוצה להגיד לה שהוא מצטער. הוא סטה מהמסלול ועכשיו הוא חוזר אליו.
כשפגע בה, זה היה ברגע חולשה. רגע חולשה שלא יחזור שוב.
הוא חזר מוקדם מהעבודה, פיטרו אותו. עצבני, פגוע וחלש. הוא היה על סף קידום, אבל עשה טעות קטלנית.
הוא לא יסלח לעצמו. והיא, היא צועקת עליו. שחזר לא מגולח, מלוכלך, לא התקשר אליה.
בכלל לא הספיק להגיד לה על רגשותיו, על הפיטורים. ישר תקפה אותו, כמו נץ על פגר.
הוא מגן על עצמו, מתרץ את מעשיו. היא לא סולחת.
מריבה, טריקת דלת, בגידה. זה מה שקרה.
בגידה באמון שלו בה. בגידה באמון שלה בו.
מדליק טלוויזיה, נשכב על הספה ומתרווח.
עברה שעה, עברו שעתיים. היא לא חוזרת.
עלה בראשו מחשבה שקרה לה משהו, אבל הוא ביטל אותה. היא בוגדת באמונו שוב.
בוגדת בו.
מסתכל בחלון, ציפורים מתחילות לצייץ ולהתעופף סביב. עננים ורודים בשמיים, רוח של בוקר. ריח של התחלה חדשה.
יושב ליד המחשב, מתכתב עם טיפוסים מפוקפקים. מעביר את הזמן.
סוגר את המחשב, לוקח דף ועט. כותב קטע קצר על אמון. עשרים שורות, אולי קצת יותר.
בסוף הקטע כותב לה מילה אחת. נגמר.
משאיר את זה שם, מחכה בקוצר רוח שתחזור.
היא לא חוזרת. הוא מתארגן, ויוצא לשאוף קצת אויר.
משטרה מגיעה, שואלת לזהותו. עונה בחיוב.
התאבדות, קומה חמש עשרה. על הגג.
היא הייתה פה כל הזמן, לא לידו פיזית. לידו מנטאלית. מעליו.
כן, נגמר. סופית. הוא לא יראה אותה יותר.
הוא פותח את הדלת בפעם האחרונה, יוצא מהדלת בפעם האחרונה וסוגר את הדלת בפעם האחרונה.
המשך לקטע הקודם, הזוית של הגבר. (כדי לקרוא את הקטע הקודם, רדו למטה. זה הפוסט הקודם.)
אגב.. מה דעתכם על העיצוב החדש?
אני ציירתי את הכותרת. (רואים.)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
