There are many roads to Insanity

די, נמאס לי. כל דבר שני בעולם מעצבן אותי.
אני יכולה להראות לכם הכי מאושרת בעולם, אבל אני לא. בשעה 00:00, הכל משתחרר.
כשאני לבד, אני מסוגלת להרגיש. כל מה שאמרתם במשך היום, ולא הגבתי, לא נעלם. רק... נשמר. בתיקיה מאובקת, שפותחים פעם בהרבה זמן.
אבל ההרבה זמן שלי, מתקצר כל רגע נתון.
פתיל קצר, דולק. וככל שהוא דולק יותר, הוא מתקצר בעוד סנטימטר. ועוד אחד.
כל הערה פוגעת, התנהגות שלילית, מקצרת את חיי החוט שלי. מדליקה אותו עוד, מחפשת את אבק השריפה הקרב.
אני מכבה, אתם מדליקים. אני מוסיפה חוט בנסיון להשאר סובלנית, אתם מקצרים.
אז נמאס לי. מעכשיו אין יותר חוט, רק פגיעה ישירה.
תתמודדו עם החרא שתקעתם בו את הראש.
מעכשיו, אתם לא יכולים "לדפוק ולברוח". תקחו אחריות.
אני אענה לכם, אענה אתכם. עד שתבינו שאני לא שק איגרוף.
אני לא שק איגרוף.
אני לא שק איגרוף.
אני לא שק איגרוף.