There are many roads to Insanity

התחילה לה השנה העברית החדשה, בצאת הלבנה.
אני אישית מתחילה אותה במצב ירוד בהחלט, אבל יש הרבה אנשים שהם לא כמוני.
ההתחלה המופלאה שלי היא בכי.
בכי בכי בכי, קצת חולי וקמצוץ של שרירים תפוסים.
היינו היום בארוחת ערב-חג אצל סבא-סבתא.
בדרך לשם צעקות ומריבות, שם בכי (כבר הזכרתי בכי?), ריכולים מאחוריי הגב, מזימות, הערות חסרות טאקט ועירעורים נפשיים.
ממש טלנובלה רומנית.
זה היה מפחיד.

אני עצובה. אסרו עליי להפגש עם היצור שלי. אני לא יודעת מה לעשות, מצד אחד אני מאוד מכבדת את רצונה של אימי, ואני יודעת שהיא עושה את זה רק בשביל להגן עליי.
אבל מצד שני, היצור עושה לי טוב. וטוב זה טוב, נכון? ככה זה היה בפעם האחרונה שבדקתי.
אני יודעת מה אעשה! אפסיק לענות לטלפונים וSMSים. להתמודד עם זה עכשיו זה לא אפשרות, נחכה שאימי היקרה תרגע ואז נשחזר את הקשר עם יצורי.

שקועה כאן עד הצאוור ברוח החג,
אעזוב אתכם כאן, בניסיון לשאוב רעיון מאיזו טלנובלה ברזילאית.

שחק.
חג שמייח.