אני חוזרת ושבה להסתכל על העט החדש הזרוק לידי, ומשם לספר המונח ברוגע על
המיטה. "אני, כריסטיאנה פ.", מתנוסס לו בגאווה.
היא הצליחה לצאת
מזה, בסופו של דבר. אבל בכל זאת, סיפורה זעזע אותי.
השפעה כזאת חזקה,
מספר שלא נכתב במקצועיות, אלא רק מעדויות אפופות,
זה באמת נדיר.
בכל רגע נתון של קריאה הרגשתי כאילו אני איתה, בטריפ הרע, בturkey או במקרים אחרים.
הבחילה נשארה עוד מאמצע הספר.
260 עמודים של סערת רגשות, הבדלים מטושטשים בין טוב לרע, הסתייגות מדבר מסוים-
דבר שגורם לך רק לרצותו יותר.
הספר בהחלט נותן הרגשה ש"סמים קלים זה בסדר, סמים קשים לא".
אומנם כולנו מדקלמים מתוך שינה, שכל סם שהוא שווה לסבל רב ועתיד מוכתם.
רבים מכם וודאי כבר ניסו או ינסו משהו כזה או אחר, בין אם זה סיגריה "תמימה"
ועד לסמים קשים יותר, כמו שמסופר בספר על הרואין.
אם בעבר הבעתי הסתייגות מובהקת לסמים, בוודאי שאחרי החוויה הזאת רגשותיי
השתנו.
אני באה ממקום מאוד קשה של חרדה. מסיגריה קטנה, שאיפה "לא מזיקה"
מנרגילה, או מכל דבר אחר שתוכלו לעלות על מחשבותיכם.
אני מודעת לעובדה שאתם תבטלו בבוז כל דבר שאגיד לגבי זה, אבל זו היא דעתי.
אם תקראו את הספר, תבינו מאיפה היא הידרדרה לכל זה.
כמובן שגרמניה של שנות השבעים שונה מישראל של היום, אבל הדעה הכוללת דומה
בהחלט.
הרי, אנשים לא באמת משתנים בשלושים שנה.
וגם אם הדורות שונים, ויש הרבה הבדל בין אדם אחד ולאחר, ההבדל בין אישיותו
עכשיו למה שיכל היה להיות לפני שלושים שנה לא שונה בהרבה. רק הנגישות לסמים כאלה
ואחרים.
למי שלא קרא את "אני, כריסטיאנה פ."-מצאתי קישור לתקציר שלו,
ותגובות של אנשים שונים, נקודות מבט שונות, וכמובן גם ביקורת. (האתר בדיוק עכשיו נכנס לשיפוצים. בטח יחזור בעוד חצי שעה.)
הספר מומלץ בהחלט, אבל הוא לא לאנשים שמושפעים בקלות אפילו מסיפור אהבה של
20 עמודים.
הספר הזה הוא מציאות נטו. מילה במילה.
והמילה שלי?
מזעזע.
אני מרגישה כאילו נתתי לכם את הדעות שלי על קצה המזלג.
לא באמת כתבתי על כל הדברים שהפריעו לי במהלך הספר.
אבל כמו שכבר אמרתי, זה לא ספר לאנשים שמושפעים בקלות. ואני כמובן מושפעת
בקלות מהסביבה, סופגת כל מילה.
תחקיר שלם על אנשים שטחיים, שעדיין תקועים בשאלה מה ללבוש ליציאה היום.
אנשים, תשימו זין על כולם.
הגיע הזמן שקולנו ישמע, הגיע הזמן שהשאלה הבאה תהיה איך להציל את הסביבה
מהרס טוטאלי, ולא איזה ליפסטיק מתאים! (אגב, בערך 50% מהליפסטיק מורכב מקשקשי
דגים. נראה אתכן עכשיו שמות את צבע המלחמה הזה על השפתיים.)
ושוב נסחפתי. הנושא הזה מתאים לפוסט אחר, לא לזה.
אני אלך לי למיטה,
הספר הזה עשה לי רע.
נו, הגיע הזמן שאני אעשה פוסט מלא משמעות, ולא איזה פוסתמונות מלא עובש וצביעות. מה לעשות, גם לי יש הברקות מידיי פעם
ואני יודעת שהפוסט הזה מבולגן ומלא נושאים שזורים אחד בשני, ולא ברור איך הם מתחברים. תתמודדו
בבלוג זה
בכל הבלוגים
