There are many roads to Insanity The test of a first-rate intelligence is the ability to hold two opposed ideas in mind at the same time and still retain the ability to function. |
| 11/2007
אין תגובה. המצב רק מתדרדר, כבר אין עם מי לדבר.
אפילו אימי, אשת סודי שלי, רק שלי, לא יודעת איך להתמודד עם דבריי.
רק אותן ססמאות לעוסות ומאוסות.
כל יום אותו משפט חוזר על עצמו, שוב ושוב, רק הסיטואציות משתנות.
"יש ימים כאלה, זה יעבור".
News Flash, It won't go away.
אוייביי מתעסקים בי יותר מאשר חבריי,
תודה רבה.
גם אם תשלחו הודעה, תרימו צילצול, תכתבו תגובה,
אני ארגיש שזה רחמים עצמיים וצעקות של המצפון כתוצאה מהפוסט הזה.
אני לא אחזיר הודעה, אני לא אענה לטלפון, אני לא אגיב בחזרה,
אלא אם אני לא מכירה אותכם.
למרות שבזמן האחרון, נראה שאני לא מכירה אף אחד- וזה הדדי, אף אחד לא מכיר אותי.
לא באמת, לפחות.
תודה על שהפקרתם אותי.
תודה על הכל.
ועכשיו, שלום לכם.
ביצעתם את עבודתכם,
לא ביעילות, לא בהצטיינות,
אלא בחוסר וודאות מוחלט של איך להתנהג ביחסי חברות בסיסיים.
תודה לכם,
אודה לכם עוד יותר אם פשוט תלכו. אני מעדיפה שהמכה תגיע כשאסתכל ואהיה מוכנה נפשית,
מאשר שזה יפגע בי כסכין חדה בגב, ורק אז אראה מה שהייתי צריכה לראות כל הזמן.
אני לא מאיימת, אני מבצעת.
זה לא מטבעי ללכת וללכלך על אחרים.
אני לא לסבית, דוחה, מכוערת או מפלצת.
לפחות לא יותר מהרגיל, ולא יותר מכן.
אני אודה לכן אם תפסיקו להפיץ שמועות, לדבר עליי מאחוריי הגב ולריב עם אנשים.
רק בגלל ש"להיות לסבית זה דוחה".
זה לא דוחה.
ואם הייתן גודלות על בסביבה חברתית אחרת, היית אפילו חושבת שזה מקובל.
אבל המקובל זה "להיות סטרייט". תהני לך עם זה.
ואם החברים שלי לא היו נעלמים בפתאומיות,
לא באמת היה לי אכפת מהדעות המזדיינות שלך.
ברגעים כאלה, אני יותר מרוצה ללכת לפנימייה הזו בירושליים, ללמוד נושא שכ"כ נוגע לליבי,
ולהתרחק מכל החרא שבמרכז. לפתוח דף חדש.
אבל אבא לא מרשה.
נעבור את זה ביחד?
לא נראה לי.
שחק.
איך אני אוהבת את הפוסטים החופרים האלה, שאומרים המון אבל בעצם... לא אומרים כלום.
צביעות!@#$!$@#%%
| |
|