| 11/2007
היסטריה, ושלל בעיות אחרות.
פתאום, כולם מדברים על עיניין ה"מחזור החודשי", או לחילופין "הוסת".
ואני לא מבינה מה ההיסטריה, בסך הכל קצת דם. קצת כאב בטן.
האירוניה היא התיזמון. (פעם ראשונה זה חצי שנה, ובדיוק עכשיו כולם מתעסקים בזה. הם חוגגים איתי.)
זה הזמן לשפוך פה הכל, למי שמכיר אותי, למי שלא דיבר איתי הרבה זמן ומידיי פעם נכנס לפה, ולמי שסתם נכלא ברשתי.
יש לי בעיות רפואיות, המתבטאות בדברים רבים.
הרבה מהתופעות מתבטאות בדבר הזה, שלרוב הבנות בגילי הוא כבר סדיר, אבל אצלי בקושי ומופיע. לא שאני מתלוננת.
יש לי טלסמיה, משהו במערכת הרבייה (משומה לכתוב בעיה בשחלות לא קוסם לי), טיפה של אנמיה- שזה קשור בטלסמיה, חשש לסוכרת נעורים, ועוד כמה דברים שפשוט אני לא זוכרת. הרוב תורשתי. הכי נדפקתי.
בזמן מחזור הכי קשה לי, בגלל הטלסמיה. תודה לאל שבזכות-הדבר-השני, זה קורה פעם בהרבה זמן.
שלל הבעיות האלה, גורמות לכ"כ הרבה דברים אחרים שפשוט אין לי מה להוסיף. אבל בטח שמתם לב מתמונות ששמתי בבלוג, שאני לא הדבר הכי רזה. גם זה השפעות מהדבר-השני-המקולל-הזה. לא רק, אבל גם.
כל שלושה חודשים אני נוסעת לרופאה מיוחדת בראשון לציון, לבדוק מה המצב הבריאותי שלי. בפעם האחרונה שהייתי שם, היא נתנה לי רק טופס אחד לבדיקת דם, כשבד"כ זה המון טפסים לבדיקות שונות. היא רוצה לבדוק את האפשרות של לתת לי כדורים שיכריחו את הגוף שלי למחזור מלאכותי, כמו גלולות נגד הריון.
אני חושבת שהרבה ממה שעובר עליי עכשיו מתבטא חזק בחוסר חשק שלי לאכול.
אומנם ירדתי 2-3 קילו, וגבהתי במילימטר (ואני לא אפסיק להתלהב מזה!), אבל זה ניצחון מלוכלך.
אני לא עוסקת בפעילות גופנית רצינית, ואני לא אוכלת.
אין לי תאבון, בכלל. אני לא אנורקסית, ואני לא עושה את זה בשביל לרזות. אני אולי לא מרוצה לגמרי מאיך שאני נראית כרגע, אבל אין לי בעיה עם המראה שלי, ואני בטח ובטח שלא מתביישת בעצמי. אם אני ארצה באמת לרזות, אני אתנהג שונה לגמרי לגבי זה. אני מכירה את עצמי.
איבדתי רצון לשמור על השגרה, אבל אין לי כוח ממשי לשבור אותה. אז אני פשוט מתנהגת כרגיל.
הדעות שלי על העולם השתנו במהירות, הכל נראה לי כ"כ גשמי ולא ממשי.
מה שאני כותבת כאן, פתוח לכולם, דבר שתמיד הרתיע אותי, אבל עכשיו אני לא שמה זין.
תקראו את זה, תחשבו מה שאתם רוצים לגביי, לי נמאס.
נמאס מלחשוב "רגע, מה הם יחשבו עליי?" "ואם הם לא יאהבו את מה שהם רואים?"
אתם חושבים עליי דברים רעים? תשמרו את זה לעצמכם, לא באמת אכפת לי מה דעתכם. אתם לא אוהבים את מה שאתם רואים? אז אל תסתכלו, תסיטו את המבט.
אני-אני, במלוא הדרי. אני אומנם לא הולכת להתפשט ולרקוד הורה על השולחן, או אפילו להכריח אתכם לקבל אותי,
אני עדיין נשארת אותה שחק שאתם מכירים, קוראים עליה פה, או אפילו פעם ראשונה ששומעים עליה.
אני לא משתנה. אני פשוט מרגישה יותר... עצמי.
השביתה גרמה לי לחשוב, וכולכם כבר יודעים מה קורה כשאני חושבת.
... לא, לא מופיע ענן עשן וריח שרוף.
אני נכנסת לתוך עצמי, מתגלגלת ומתייסרת בשאלות פילוסופיות, שאתכם כבר היו מבלבלות מזמן. (סולואים גאוניים של Dream Theater כ"כ עוזרים להכנס לאווירה.)
בגלל זה אני רוצה ללכת לפנימייה הזאת בירושליים. כדי ללכת וללמוד מדעי הרוח, ולדעת איך לענות על השאלות האלה.
הסיכוי שאבא שלי יסכים לשלוח אותי לשם שואף לאפס.
הוא גם ככה רוצה שאעבור לגור אצלו, ואני לא רוצה.
הוא פשוט מקבל את זה כאישור שרע לי עם אמא.
אבל זה לא נכון, אם הוא היה יודע איך אני מדברת עליה... אבל באמת, לא כמו שהוא שומע. או רוצה לשמוע, לפחות.
אני כ"כ אוהבת אותה, ואני יודעת שזה לא... רגיל. אבל אני פשוט אוהבת אותה.
היא הביטחון שלי. היא האישה הכי אינטיליגנטית שאני מכירה. לדעתי, היא האישה הכי יפה בכל רמת גן. והיא לא מפסיקה לתת.
היא בין האנשים היותר טובים שאני מכירה, והיא היחידה שהצליחה לשמור על ילדותה.
הוא, לעומת זאת, בקושי נמצא בבית. עכשיו כשהוא עובר לחברה אחרת, בטח שיהיה יותר בבית, אבל זה לא מספיק.
הוא רוצה את החופש שלו, ואני יכולה להבין אותו. הוא רוצה נשים, ציצים, כסף... וכבר יש לו בן אחד שגר איתו, אחי בן ה19.
הסיבה היחידה שהוא רוצה שאני אעבור לגור אצלו, היא לגרום לאמא שלי לסבל.
אני לא מסכימה לזה, ולעולם לא אסכים.
כל עוד זה תלוי בי, הוא לא יפגע באמא שלי.
למרות שאני גורמת לזה להשמע כאילו אבא שלי הוא האיש הרע בסיפור, הוא לא. אין איש רע, הוא משתדל לעשות בשבילנו הכל. הוא אוהב אותנו.
אני כותבת את הפוסט הזה כבר שעה, ויותר. לא בגלל שאני עסוקה, או שאין לי מה לכתוב, אלא בגלל שזה קשה לי.
אני לא מסוגלת להשתלט על עצמי ולהמשיך לכתוב, אז אני אפסיק להפעם.
זה כואב, וקשה. ואני מקווה שאנשים קראו את זה,
לא יודעת למה.
זה פשוט חשוב לי.
עד הפעם הבאה,
שחק.
ששומעת פתאום יותר מטאל, ומרגישה קשוחה ואפלה.
ואני יודעת שהפוסט מבולגן ומלא נושאים. אנא, התמודדו וקראו אותו בגבורה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
