זה מה שיש... ועם זה ננצח?

אתמול, הגעתי בצהריים לקראת הבגרות. אמבולנס יצא מביה"ס ונודע לי שמורה התמוטט.

המורה ג'רי, איש יקר וטוב-לב. אישיות נדירה, יצירתי, סקרן, חכם ותמיד מציע עזרה לכולם. ככה אזכור אותו.

היה טורניר תלמידים מול מורים, כמו בכל שנה. הוא אהב לשחק בטורניר, הוא ציפה והתכונן לזה כמו בכל שנה.

עמד בשער. כדור נבעט לעברו והוא פתאום כרע ונפל. לא קלטו זאת, אך כעבור 5 דקות הגיע צוות האמבולנס.

לב הזהב שלו נדם.

בוצעו בו ניסיונות החייאה במשך 40 דקות, שכללו ניסיונות של מורים מנוסים וגם של צוות מקצועי. אפילו עם מכות חשמל.

אחרי שנכנס לאמבולנס לבסוף יציב יותר, איבדו אותו הצוות. ואנחנו, איבדנו מורה ומחנך דגול. איש אשכולות, הטוב שהכרתי מימי. 

ג'רי כבר לא ינגן בפורים.
ג'רי כבר לא ישתתף בטורניר.
ג'רי כבר לא יחייך במסדרון ויציע עזרה.
ג'רי עוד לא ישאל How are you?
ג'רי כבר לא ירקוד, לא על האדמה הזו.
ג'רי כבר לא יקח חלק ועניין בפרויקטים.

ג'רי כבר לא יהיה איתנו בבית-ספר, אבל בלב שלנו כן. תמיד. ג'רי כבר ילווה אותנו לעד.

ת.נ.צ.ב.ה.

ריאיון שנערך איתו, באתר בי"ס: http://www.galil-maaravi.co.il/Index.asp?ArticleID=1780&CategoryID=231&Page=1

גם כתבו עליו בחדשות: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3556072,00.html

שתישאר צעיר לנצח.