אני מתלבש לבד, ומתפשט לבד, ואוכל לבד, וצוחק לבד, ובוכה לבד, וחולם לבד על כל מני דברים, שאעשה לבד, כשאהיה גדול.
אבל אני לא תמיד יודע מה ללבוש. וכשאני פושט את הסוודר, הסנטר תמיד מפריע בדרך. וכשאני אוכל, הפה שלי מתלכלך וכשאף אחד לא רואה, אני מנגב עם השרוול. ומי בכלל רוצה לצחוק לבד? אבל אני באמת בוכה לבד. וכשאני חולם לבד על כל מני דברים שאעשה לבד, כשאהיה גדול כמובן, אני דוחף יד לתחתונים ושמח שאני עדיין תינוק.
מאחורי הפרשי הגדלים של הפונט אין איזה משמעות, העניין הטכני הזה משום מה מסרב להסתדר. כנ"ל לגבי הנקודה שמופיעה בתחילת המשפט.
נ.ב
למקרה שמישהו תהה, המשפט הראשון לקוח משיר ששמו מצוין בכותרת מהאלבום הכבש השישה עשר. אני מאוהבת באלבום הזה, יש בו איזה קסם ילדותי שמכה בך כשאתה מתבגר, סחטיין על היהונתן גפן הזה. והמוזיקה בכלל מעולה. חוץ מזה, הוא מזכיר לי את התקופה הטובה של ערוץ הילדים. אמנם לא הכי טובה, אני מניחה שהתקופה הכי טובה שלו הייתה לפני שנולדתי...אבל טובה.