שבתי למקום משכני.
השבועיים האלה עברו מהר מדי. נדמה כאילו רק אתמול השכמתי בשעה מגוחחת ועליתי על האוטובוס הזה ל"רופין".
דאמ, אני כל כך מתגעגעת לשם. אני רוצה שם, לא פה. לא רוצה אילת. אותם תסביכים, אותם אנשים, אותה אווירה כבדה ומתסכלת.
שם זה היה אחרת. לא היה לי זמן לשקוע בבעיות ולחשוב על צרות. הייתי שקועה באושר.
3>
אני מתגעגעת לחדר המינימאלי בעליל שלנו.
למיטות המתפרקות.
למראה בזכותה אלפי אנשים נהרו לחדר
לשירותים אותם אף אחד לא חשש להסריח, לצאת, ולהיות מרוצה מעצמו.
לספסל המלוכלך מאחורי הבניין, ממנו היה נוף מדהים.
לשיחי הוורדים בשביל הכניסה לבניין.
למדשאות עליהן הייתי מוכרחה לשבת יום יום, וכאשר הייתי קמה, הדשא היה קם יחד איתי. המדשאות עליהן סתם רבצנו ובהינו בשמיים.
לחדר האוכל ולאוכל האכיל [-אכיל- זו ההגדרה המקסימאלית].
לכיתות ולחדרי המחשבים.
לכיסאות המסתובבים באודיטוריום.
לצמחיה ולשבילים היפים.
להרגשת החופש והעצמאות. שיש לך, פחות או יותר, האחריות להסתדר לבד במקום הזה.
לטעימה מהחיים בקמפוס.
לגהנום בצהריים והקרירות בערבים.
לשירה בזמן הפנוי, שתמיד העלתה לי חיוך על הפנים.
לשהייה הממושכת עם החברות הכי טובות שלי ועם אנשים שזכיתי להכיר.
למריבות, מכות, שירה, צחוקים, מיניות ופלטי הגוף בחדר.
לצחוקים בחדר [יש לי צורך להדגיש זאת].
לקריאות ה-איייייייייפ- בכל פעם שמישהו נכנס לחדר.
להפתעות של –מהי הפעילות החברתית ה-מ-ר-ת-ק-ת הפעם שתעביר לנו בנעימים את אחר הצהריים-
לבקרים.
לערבים [ואני לא מתכוונת לדברים שמתפוצצים בטיילת. אבל גם מבחינה זו, ניתן לומר שלמחנה הייתה השפעה חיובית עליי. בגלל העניין של תלמידים יהודים-ערבים ביחד, והיו הרבה ערבים, אני מסתכלת עליהם קצת פחות עקום].
ללימודי האנגלית והמחשבים המתישים ולאנחות ההקלה לאור הכרזת המורה על הפסקה.
למורה :]
לאווירה בכיתה [אווירה בה היה ניתן ללמוד ולא רק להקשיב לאנשים מטומטמים המנסים לבטא את עצמם בטמטום בעוד המורה מרים ידיים בייאוש וקורא לאלוהים שיבוא לקחת אותו].
לצחוקים בשיעורים.
לאנשים החדשים.
לבהייה באנשים חדשים ויפים [וגם הלא כל כך].
לאנשים בכיתה שלי
ולאנשים מסוימים מאוד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
