כבר הרבה אחרי,חצי שנה אחרי וכ"כ שונה וכ"כ דומה.
אני אופטימית יותר,שפויה יותר,מטורפת יותר,נשית יותר,פגיעה פחות וחזקה יותר,הרבה יותר.
סיימתי את החוות ההכשרה,שנה קשה וטובה,השתנתי,למדתי.
עברתי הרבה,הדרכה ומדצ"ים שהיו חוויות מדהימות בשבילי,מעצימות,
התחלתי להיות יותר כייפית,לצאת יותר,חזרתי לחברים ישנים וטובים,שאני כ"כ אוהבת.
ועכשיו הצבא,אני כבר לא ש"שנית,אני חיילת,לא סתם חיילת,אלא קרבית,קרקל.
ואפילו זה לא סיוט,טוב לי,קשה אבל טוב,אני רצה ומזיעה וכואב לי ואני יורה ופוחדת מזה ולא מתקלחת שבוע,כי אסור ועושה מסע והכל,אני חייכת ואומרת שטוב,כי טוב לי שם. אני חזקה יותר. אני באמת מתמודדת יותר,אני לא צורחת,מתחרפנת,מאבדת את עצמי,כמו פעם.
ואני יותר אני,יודעת יותר מי אני מה טוב ומה רע ומה אני רוצה.
ועדיין אני רוצה אותך,עדיין קצת.
אני יודעת שאני לא רוצה אותך חזרה,כי אתה לא טוב לי,אתה לא בשבילי,אבל לא נכון,
אבל הלב שלי עוד לא החלים,הוא נתקע באיזה מצב בניים,של אוהב-לא אוהבת,מתגעגע-לא חושב,רוצה-לא רוצה.
פעם בכמה שבועות אני חולמת עלייך,לפעמים לשבריר של שנייה אני חושבת עלייך וצובט לי בלב וכואב ולפעמים עובר לי הריח שלך והטעם שלך והחום שלך וזה סבל,זה ייסורים.
אבל גם טוב לי לבעדייך,כי אתה לא נכון לי.
ואתה לא מספיק בשבילי.
אני צריכה משהו אחר.
ועדיין,היום,עכשיו בא לי שתבוא ותאהב אותי ותהיה איתי,
לא איתה. איתי.
(וגם באיזה מקום אני יודעת שאם תבוא אני לא אקח אותך בחיים,אני לפחות מקווה)
אבל אני מתגעגעת.
הייתי חייבת להגיד את זה,
לפחות לעצמי,שאני עדיין אוהבת אותו ומתגעגעת.
אבל אני יודעת,יודעת שאני לא,לא צריכה אותו.
ואני חושבת שאולי..אולי האהבה שלי אליו,היא אהבה לזה שאוהבים אותי ולמגע,
אני חושבת שזה הרבה מזה.
אם רק מישהו אחר,היה אוהב אותי,הכל היה אחרת.
אבל לפני..אני צריכה להתחיל לאהוב את עצמי.
ואני יאהב,אני הולכת לשם..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
שֶמֶש הַקְטַנָּה.