| |
טומי הולכת לתומה
|
 כינוי:
tomasa בת: 44 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 10/2006
פוסט הפרו הראשון שלי - ציניות שהפכה להשתפכות
טוב
אז הדרך להשיג פופולריות היא להיכנס להרבה בלוגים, לכתוב הרבה תגובות שנונות וגם לכתוב על הנושא החם.
לעזאזל - איזה נושא חם אידיוטי! חינוך נגד מכות - עכשיו יצאו המון פוסטים שמסבירים למה הם נגד או מספרים סיפורי ילדות קשים, אני לא מזלזלת, אלא שאין לי סיפורי ילדות קשים.
לא הכו אותי, אבל תמיד הפחידו אותי, המכות היו תמיד ברקע.
פעם איבדתי כפפה בדרך מהמתנ"ס הביתה וחזרתי רק עם אחת, אבא כל כך כעס שהוא שפך את האוכל שהכין והכריח אותי לנקות. קורע לב? לא. מציאות. המציאות של האחרים נשמעת תמיד קורעת לב, בשבילי זו פשוט הייתה מציאות - אם אבא בבית החיים תחת איום. חי נפשי, אבא אם אתה קורא את זה מזמן סלחתי, גם על זה וגם על דברים אחרים. אבא נהיה אבא כשהיה ילד, בגיל שלי עכשיו היה כבר אבא לשתי ילדות, עם אישה מבוגרת ממנו בעשר שנים.
אולי זה צריך להיות הדיון - האם צריך לסלוח? למה אני סולחת לאבא, או יותר נכון מתייחסת אליו בסלחנות, או לאימא? אימא שלי עדיין לא סולחת לסבתא שלי על כלום. ואחותי הקטנה כבר שנים לא סולחת לי על דברים, שלפעמים אני אפילו לא זוכרת שעשיתי.
למי סולחים? למה סולחים? נשמע כמו סילבוס לקורס פוסט מודרני גרוע במיוחד  .
כשאני חושבת על אנשים שאני לא סולחת להם הרשימה הולכת ומצטמצמת, אנשים אומרים לי שיש לי ביקורת להעביר על כל דבר, שיש לי משהו רע להגיד על כל אחד, אבל זה כל כך לא נכון. לפעמים אני פשוט רוצה להשמיע את עצמי ופשוט בוחרת בצורה שמציגה אותי באור השלילי ביותר. go figure.
כך גם אימא - כל כך מנסה לעזור שכבר אפחד לא מראה לידה מצוקה שמא לפתע היא תחליט לעזור ובדרך תהרוס לו את החיים.
...
ולפינת הרפלקציה.
כשהייתי במוסקבה הלכתי ליומולדת של חברה, דוקטורנטית בסוציולוגיה, שהזמינה ערב רב של אנשים לא קשורים אחד לשני. מה שקרה הוא שהייתה מסיבה בתוך הבית, באמת קצת מפוצלת, מה שבעיניי ממש טוב ונחמד. היו כמה במטבח ששתו והכינו סושי, וכמה בסלון ששמעו מוסיקה ועוד כמה פה ושם ואני, שלא הכרתי אפחד התלהבתי שעם דייויד בואי הופיע מישהו עם אותו שם כמו שלי.
ומחוץ לבית התחלפו כל הזמן האנשים, ורק כלת יום ההולדת נשארה שם כל הזמן - זו הייתה פינת: "קורה משהו מאוד מוזר בפנים, הזמנתי כל כך הרבה אנשים לא קשורים, ועכשיו המסיבה לא מצליחה" וכהנה וכהנה. זו הייתה פינת הרפלקציה. במקום לחוות את המסיבה סאשה בילתה ברפלקציה תמידית על אופן עריכת המסיבה או על האינטרקציות בין האנשים. מיותר לציין שהיא המשיכה עם זה גם אחרי זה.
אני גם כזו אלפי פעמים.
כשאני מלמדת אני מסתכלת על עצמי מהצד כל הזמן, אם אני אוהבת את מה שאני רואה השיעור הולך ומשתפר, אם לא, אני רק מחכה שהזמן יעבור. או משנה את השיעור מהיסוד. זה כמובן טוב ויפה.
אבל אי אפשר לחוות שום דבר!
אבא שלי תמיד אומר שלהסתכל על עצמך מהצד זו דרך מאוד יפה להרגיע את הדברים ואת המוח הרוחש מחשבות. אבל בחייכם - מתי חיים??
וגם כשאני כותבת פוסט תוך כדי אני כותבת בראש פוסט ביקורת.
ולפינת הביקורת - הפעם אני אבדוק טעויות הקלדה לפני שאפסטט.
מפסטטת. (מקס טוען שבעברית יש רק שורשים של שלוש אותיות, אבל אני העמדתי אותו על טעותו ואמשיך להמציא שורשים תנייניים על ימין ועל שמאל כי עברית היא שפה דינמית)
ועכשיו אני רואה שבכל זאת טעיתי, ודאי שם הנושא החם הוא לא חינוך נגד מכות אלא חינוך במכות.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
