 כינוי:
tomasa בת: 44 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 12/2006
סבתא
היא תמיד הלכה לפי האופנה. כאשר גדלה כנערה מתבגרת, האופנה הייתה להעריץ את סטאלין, להיום רשום כחבר במפלגה. בלי להתבלבל לרגע, היא שינתה את שם אביה בתעודת הזהות ממאויסיי (משה) למיכאיל. כשלקחו את אח שלה, כמה ימים לפני החתונה, וכששמעה על מותו אי שם בערבות סיביר, נוסף למימד הצייתנות גם פחד שחיזק אותו.
היא התאהבה למרבה הנוחות בבחור לא יהודי, וביחד נולדה להם בת. הבת גדלה בסביבה של אהבה מאביה והתנכלויות בלתי פוסקות מצד אימה. אימה תיעבה את הקשר החזק שלה עם אבא, היא שנאה את זה שהבת משתתפת בקבוצות חתרניות נגד המשטר, היא לא נתנה לה להתראות עם הבחורים שנעמדו בפתח הדלת עם זר פרחים, ולא הרשת ה לה אפילו לגזור את השיער.
כשהייתה בת ארבעים, התאלמנה. האיש שבחייה היה מוסיקאי גדול, וחובב שתייה לא פחות מזה. הוא מת על ברכי הבת, והיא כשקמה בבוקר למחרת גילתה כי כל שיערה הפך לשיבה. מה שהיא לא ידעה, הוא שאהובה עמד לעזוב אותה למען אישה אחרת, הוא סיפר את זה לבתו, אך זו מעולם לא גילתה לאימה.
החיים המשיכו, הבת התחתנה, לקחה חלק פעיל מאוד בקבוצות יהודיות שחתרו תחת השלטון, ישבו בכלא, לימדו עברית בסתר. נולדה לה בת וכשהייתה בת 4 גירשו את המשפחה מהארץ. עכשיו יכלו לעלות לארץ המובטחת. היא עצמה הורידה פרופיל, לא רצתה שום קשר. כשנפלה ברית המועצות היא באה לביקור ראשון אצל המשפחה שלה, בינתיים הייתה לה כבר עוד נכדה ובמהרה בתה הייתה גרושה ומטופלת בשתי בנות. כעבור כמה שנים, החליטה גם היא להגר לכאן, כדי להיות קרובה יותר לשתי נכדותיה. את בתה מעולם לא הבינה וידעה שבתה לא תבין אותה, אך עם הנכדות שכבר גדלו והחכימו קיוותה למצוא שמץ של קרבה. היא היגרה והתעקשה לגור בעיר פרוורים, הרחק מבתה, במקום בו תהיה עצמאית.
הנכדה הגדולה הייתה תמיד נקודת אור. היא הרגישה שתמיד קול ההיגיון מדבר ממנה, שהיא תמיד לטובתה. לפעמים היא לא התאפקה והשתמשה בקשר שלהם כדי להתלונן קצת על הבת הסוררת, שאפילו בגיל חמישים המשיכה להתמרד. היא הייתה מתלוננת על עניינים כספיים, לא מתאפקת וקצת מסכסכת פה ושם. הנכדה הקטנה הייתה או קטנה מדי או בחו"ל, או פשוט לא יודעת רוסית מספיק טוב. עם הגדולה דיברה פעם ביום, התלוננה, סיפרה סיפורים. ידעה שתמיד יכולה להתקשר ולדבר, לדבר, לדבר ומהצד השני תהיה אוזן קשבת. היא גם באה, לפחות פעם בחודש, למרות המרחק, למרות העיסוקים. היא הייתה גאה בנכדה שלה. הנכדה גם תמיד הייתה משכנעת אותה לעשות את הדבר ההגיוני.
כשהגיעה לטיפול נמרץ פעם אחת יותר מדי ובמצב הרבה יותר גרוע מהפעמים הקודמות ונאלצה לעבור לגור עם הבת בעיר הגדולה הנכדה שלה החליטה יחד איתה מה לעשות עם הרהיטים, איך להעביר ולאן, על מה להתעקש בהסכם המגורים המשותף, על מה לוותר, למען שלום בית.
שלום הבית כמובן מעולם לא קרה. הדמויות הקדחתניות שנעו במרחב המשותף הלא גדול של דירה בדרום תל אביב גרמו אחת לשנייה לצאת מן הכלים. ולאותן שלוש דמויות – היא, הבת והנכדה הקטנה נוספה גם דמות שלישית – המטפלת. המטפלת החלה גם היא בוחשת בקדרה. הנכדה הגדולה הייתה מתקשרת או באה ותומכת כשצריך. עד הנסיעה.
אחד הדברים שקול ההיגיון בדמות הנכדה הגדולה גרם לה לעשות היה לתת כסף לבתה לנסיעה לחו"ל. היא נסעה יחד עם הגדולה. התקרבו מאוד כנראה. אם כבר קודם הנכדה הגדולה התקשרה אליה הרבה פחות, כי ידעה שהיא לא לבד, כי ידעה שהיא עם המשפחה והייתה פשוט יותר ויותר עסוקה, כשחזרה כבר כמעט לא התקשרה, גם לא סיפרה על הנסיעה. הנסיעה הזו גרמה לה להבין שסבתה היא לאו דווקא הקרבן בסיטואציה.
הנכדה הגדולה ידעה תמיד כי סבתה הייתה אם קשה, קשוחה ואכזרית. אבל לאט לאט החלו לצוץ מניפולציות מכוערות גם על פני השטח של המרחב המשותף החדש. היא הרגישה יותר סימפטיה לאימה וקצת התרחקה מסבתה, כשראתה שזו לעתים קרובות מתאמצת להרע לאימה. הייתה מבקשת מהמטפלת להתקשר לאימה ולומר לה שיש לה לחץ דם גבוה גם אם לא כך היה. אחד המשברים בין הסבתא לנכדה היו כאשר סבתא הייתה מרוגזת על המטפלת והתקשרה לנכדה לבקש ממנה להתקשר למטפלת ולנזוף בה על שלא סגרה את התריסים לפני שהלכה, להזכיר לה מי משלם לה. הכיעור נחשף במלא הדרו. והנכדה כעסה כל כך ואמרה שלא תעשה את זה. הן ניתקו. סבתא דיברה אליה בצורה קשה מאוד, קרה, מרוחקת. כמו אדונית פאודלית.
מאז מסכת הייסורים הלכה וגברה. סבתא הרגישה יותר ויותר רע, פחות ופחות תקשרה, הסתובבה בבית וסגרה את כל החלונות. החליטה שהיא שמנה מדי (45 קילו) ופצחה בניקויי קיבה. התרופות שלה הוחבאו והיא כבר לא נטלה אותן בעצמה. על חוסר העצמאות הזה לא יכלה לסלוח. איימה שכולם עוד ידעו כמה רע לה. היא עוד תראה להם. בריאותה הפיזית והנפשית הלכה והתדרדרה, היא הייתה בטוחה שבעקבות המעבר לדירה בתל אביב, למגורים עם בתה. כל השאר חשבו שבכך יהיה לה טוב יותר. לא יכלו לסבול את המחשבה עליה גרה בהוסטל בעיר נידחת שצריך שעתיים לפחות די להגיע אליה אם קורה משהו.
ואז היא מצאה את הדרך להיפטר מהכאב הפיזי, הנפשי, חוסר העצמאות, המטפלת הרודנית. בוקר אחד, כשהמטפלת עוד לא הגיעה והבת כבר לא הייתה היא ניגשה למחבוא התרופות שמצאה כבר מזמן ונטלה 50 כדורים. איש לא יודע אם בטירוף הדעת או מתוך החלטה ברורה לשים קץ לחייה האומללים.
_____________________________________________________
את זה כתבתי אחרי סוף שבוע בבית החולים, כשסבתא עוד לא התעוררה ולא דיברנו איתה. כתבתי את זה מהר, מעשנת בשרשרת. האשמה כירסמה בי, אם רק הייתי שם יותר בשבילה, לפחות היה לה כותל לבכות עליו על מר גורלה. ולא משנה כמה רעה היא הייתה וכמה עוול היא גרמה לבת שלה. לאף אחד לא מגיע לגמור ככה, לא, אולי יש אנשים שמגיע להם, אבל לה לא.
________________________________________________________
וכדי שלא תחשבו אחרת - היא חיה. היא כבר לא חיה איתנו, היא עברה לבית אבות. ולמרבה הפלא - היא מאושרת שם.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
