| |
טומי הולכת לתומה
|
| 3/2007
תמונת מצב
והסליחה עם מגדלי הילדים
שישי בבוקר, יום יפה. היום שלי. מקס עובד בלילה, אני בבוקר, כך שיוצא שאין לי בוקר לעצמי, אלא בוקר מהיר שבו אני לא מספיקה לעשות כלום והוא עוד חורפ במיטה. בשישי בבוקר הוא מעיר אותי כשהוא יוצא. היום התפנקתי קצת יותר, דרשתי קפה ותפתח קצת את התריס ותביא לי את הספר (סוחר החתימות / זיידי ג'ונס). השלפוחית התחילה לתת את אותותיה אחרי כמה זמן ונאלצתי לקום, בעצלתיים, בדרך מדליקה את המחשב וזורקת אותו על המיטה. בדרך חזרה אמרתי - היי! יום שישי היום! ביום שישי שעבר נשקלתי וגיליתי שככה סתם חלפו להם מהעולם שני קילואים, הששון והשמחה בבית טומסה. אז אמרתי לעצמי לנסות שוב, ומיד אמרתי לעצמי אולי לא כדאי אבל לא הקשבתי. חבל שלא הקשבתי, חזרו כאילו לא חלפו שני הקילואים האלה. פלא שאני מרגישה כל כך כבדה ורע לי השבוע? אפילו התחלתי לרוץ ממקום למקום כדי להרגיש קצת יותר טוב.
מאז שאני בת 12 בערך, אני נאבקת במשקל. אני נאבקת במשקל עוד לפני שהייתה לי בעיית משקל, רק בגלל שאימא שלי, בעלת בעיית המשקל, התחילה להילחץ. כל פסיכולוג בגרוש יאמר לי - ככה נוצרה לה בעיית המשקל. אבל הפסיכולוגית שלי היא לא פסיכולוגית בגרוש ולכן היא רוצה לדבר איתי על דימוי הגוף שלי. מה דימוי גוף מה.
לפני כמה ימים בעודי צועדת עם חברתי השמנמנה כמוני, והיא מתלוננת שלא משנה מה היא עושה היא לא יורדת במשקל (בעיניי היא נראית נפלא), חשבתי לעצמי שאנחנו בעצם די דומות בגובה, במבנה, ושאלתי כמה היא שוקלת. 20 פחות ממני. אז אני צריכה לרדת עשרים ורק אז להתחיל לרדת. זה דימוי גוף זה? אני אף פעם לא רואה את עצמי כענקית וז פתאום עושה איזה חישוב אידיוטי באתר של שומרי משקל ומגלה שאני במצב של אובסיטי. אז הדימוי גוף שלי מקולקל לצד השני. אני בעצם חושבת שאני רזה מדי (או ממה שאני), מה שלא מפריע לי להתייסר גם לכיוון השני. תלמידים של לא מזמן שלחו לי אתמונות של הכיתה וגם אני ביניהם, לראשונה מזה הרבה זמן היו תמונות שלי שממש אהבתי, את יפה, אמרתי לעצמי. איפה האובסיטי איפה? אני לא רואה אותו. הינה הוא כאן וכאן וכאן ועל המשקל.
פףףףף.
פורים.
אין כוח, אין כוח, אין כוח. לחגוג את זה שאסתר(ינה) אמרה לבעלה אחשוורוש - "בחיאת חשי, אני יודעת שהכול נגמר וניצלנו וכל זה, אבל תן לי לטבוח בעוד כמה גויים, בחיאת זומזום." והוא נתן לה.
אבל השנה פשוט סתם אין כוח.
קלקלו אותנו. קלקלו אותנו ההורים שלנו, קלקלו אותנו העיתונים, הטלוויזיה, החברות שלנו, הבחורים שהיינו איתם. היינו יכולות להיות מאושרות, קלילות, ובמקום זה בזבזנו את כל השנים ונמשיך לבזבז במחשבה שאנחנו לא טובות מספיק, רק כי אנחנו שוקלות יותר.
כוסאחתק. כל כך הרבה דקות מבוזבזות על שנאה עצמית.
שבת שלום.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
tomasa