| |
טומי הולכת לתומה
|
| 5/2007
פוסטסרט
מכירים את זה שיוצאים מסרט ומשהו מהתחושה שלו נשאר איתנו? כך למשל, אחרי גוסט דוג הלכתי חצי יום כאילו אני סמוראי כושי שמן. יד ימן ורגל ימין בעצלתיים קדימה ואחריהם יד שמאל ורגל שמאל בעצלתיים קדימה, עם הרבה כוונה בתנועה.
כך למשל עוד, הסדרה המושמצת ובצדק אלי מקביל, שגרמה לי לשרבב שפתיי קדימה ולפעור את עיניי. אני נשבעת שבתקופה שזה שודר הייתי יכולה לזהות בחורות ברחוב שכרגע צפו בסדרה. הולכות בצעד כאילו מהסס, מסתכלות על כל העולם בפליאה, מתהלכות כאילו הן אנורקסיות שכל דבר יכול להעיף אותן מעל פני האדמה.
אחרי על תבונה ורגישות הרגשתי נורא רומנטית, כל הזמן הכנתי לעצמי תה וניגנתי בפסנתר.
אבל, אחרי "רמז לסקנדל" שראיתי אתמול, כל מה שאני מרגישה זה הפוטנציאל שבאי נוחות בכל איטרקציה עם בן תשחורת. מזל שמספרן של אינטרקציות אלה שואף לאפס. חברות שלי לא אהבו את הסרט, אני חשבתי שהוא היה טוב, שוחק נפלא, והיה פשוט נורא נורא עצוב. הסיטואציות שאנשים מכניסים את עצמם לתוכן וכשזה מאוחר מדי אי אפשר להזיז את הגלגל אחורה.
אני שונאת לריב עם חברות, שונאת. (זה לא לגבי הסרט, נושא חדש). הן אומרות לי את כל הדברים שאני יודעת שהם נכונים אבל אני עדיין מצטדקת. אני אומרת משהו ומיד אחר כך מבינה שלא, זה לא זה. ואת הדברים שכואבים באמת, או שבאמת בא לי להגיד אני לא יכולה לומר, כי הן בדיוק יאוששו את מה שהן טוענות כלפיי.
כך אני והפרלינאית בעוד סיבוב של חברות אכולות רגשות אשמה על אלוהים יודע מה מצטדקות אחת בפני השנייה על אלוהים יודע מה ולא ברור למה. העיקר שהיא קוראת פה ויודעת שאני אוהבת אותה מאוד.
ועכשיו, המקס והזועם החליטו לראות את רוצחים מלידה, אחד הסרטים שאני מכירה בגאוניותם ולא מוכנה לראות שוב. ועל, כן יילקח ממני מחשבי, שכן אין לנו דויד. אז אני ממהרת לראות עוד פרק של בנות גילמור כדי שאחר כך אוכל לומר דברי שנינות במהירות הבזק.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
tomasa