| 6/2007
 רשע פשע
כבר שתי דירות לפני הדירה הזו התחלנו אני והטלוויזיה לעשות אחת לשנייה מבטים רעים. בעצם מאז שאני גרה לבד, שזה מגיל 17, וגם אחר כך כשכל מיני זועמים הצטרפו אליי הפונקציה של הטלוויזיה הייתה רק לשדר מה שאנחנו בוחרים להפעיל בוידיאו או בדיוידי. כמה פעמים ניסיתי את העניין של הכבלים כשביקרתי את אימא שלי וכל פעם התאכזבתי מחדש. ככה פספסתי את בבה לובה ודברים אחרים, ואני חייבת להגיד שאני לא מצטערת. אפילו סדרות ראיתי בדיוידי, וככה יכולתי לבחור מתי לראות אותם. אני חושבת שאת אחת העונות של 24 אשכרה ראינו ב - 24 שעות כמעט. אני מגזימה, אבל זה לא היה רחוק מזה.
סבתא שלי הייתה כל הזמן מצלצלת אליי בדמעות ומתחננת לשים לי כבלים כדי שאוכל לצפות בקונצרטים לזכרו של X (מתחלף) בערוצים הרוסים, בעבודה אמרו כל הזמן קשה קשה ואני התעלמתי, אחותי קשקשה על אבודים בלי הפסקה (לא משנה שמאז התמכרתי וכבר גמרנו 3 עונות), אבל אני לא נכנעתי, היה לי טוב ככה.
אבל העסק הלך והסתבך, הבנתי לאט לאט שזה מחרפן אותי המבנה הזה של הבתים. הטלוויזיה היא מרכז הבית. נכנסים ורואים את כל הסלון מסודר כמו סביב הטלוויזיה, כמו סביב מזבח. בדירה הבאה הטלוויזיה שוב מצאה את עצמה במרכז, ואני מצאתי את עצמי מתעצבנת יותר ויותר כשאני רואה אותה. בערך יחד עם הכניסה שלנו לדירה הזו התקלקל הדיוידי, והטלוויזיה עמדה כמו מזבח מרוצה מעצמו במרכז הסלון, בלי מעש. עברנו לראות סרטים במחשב גם ככה. עד שיום אחד החלטתי ועשיתי מעשה, היא עברה להיות מאוכסנת בצד ואת מקומה תפס מזרון עם כריות, סיני קטן. אתמול פרלין נמנמה על המזרן הזה ונראתה די מרוצה, כמעט שלווה וחייכנית כמו בסיני. (פאק! לא מאמינה שזה קורה לי. מזרון או מזרן?? סינור או סינר?)
והיום בבוקר החלטנו שבעצם אנחנו הולכים להעיף את הטלוויזיה הזו כבר בכלל גם מהאחסון שלה בצד. חלומי התגשם.
עד שהבנתי שזה היה כל כך קל בלי הרשע פשע הזה כי יש רשע פשע אחר, הרבה יותר נייד. קמתי בבוקר, הדלקתי את המחשב, בדקתי עדכונים ומיילים, מי בסקייפ מי במסנג'ר, צחצחתי שיניים, התעמלתי, בדקתי שוב, התקלחתי, בדקתי שוב, הלכתי להכין קפה, בדקתי שוב. די!! המוח שלי צעק לי - מספיק!! אפילו אתמול בין שתייה בפאב לאינטרציות זוגיות הצלחתי לשחרר פוסטון מטופש. נזכרתי בימי השליחות של אימא שלי בחו"ל, כשרק התחיל האינטרנט והייתי יושבת שעות מנסה לתקשר עם החברים מהארץ, הולכת להתקלח, חוזרת ועדיין אין הודעה, מכינה תה, והינה פרלין הצליחה למצוא את הenter.
בימי הלימודים שלי לא היה לי מחשב, להורים של מקס היה מחשב ומדי פעם הייתי בודקת מיילים, או הולכת להדפיס עבודות. אחר כך איכשהו המחשב הזה עבר לדירה שלנו. התגאתי מהניתוק שלי מהעולם, ושאני יכולה בלי. ואז פתאום בשנה שעברה צץ הנייד הזה, ופתאום יש לנו מחשב לכל זועם בבית.
עשיתי החלטה שוב, היום בבוקר. סגרתי אותו בטריקה והחלטתי שאבדוק מיילים שוב רק בערב. זהו. ואז עברתי לידו שוב, ושם הוא שכב, חתיך, שחרחר, מתוק. פתחתי אותו קצת. וישבתי לכתוב פוסט.
אני מכורה. אני מכורה. אני מכורה. שוב.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
tomasa