| 6/2007
 אבן
היום השגחתי על תלמידיי היקרים בבחינה. סיימתי את שיעורי הבית בצרפתית ונזכרתי שרציתי לעשות בפנקס השחור רשימת האשמות לפסיכית. משום מה מה שיצא זה היזכרות בהתאהבות של גיל 16, ופתאום זה נהיה מעובד ועגול וחלק. ואני הייתי גדולה ובוגרת וסופר דופר חכמה.
אז הינה הוא הסיפור, על בחור שנקרא לו לצורך העניין אבן. בזמן שתלמידיי הטו פעלים בחדווה המורה שלהם עקצצה והתרגשה וגעשה, אבל נשארה שלווה.
הינה פתאום בראשי קורם לו עור וגידים שוב אבן. אני נזכרת בפעם הראשונה, פיקניק בשולי היער (יש ספר כזה, בחיי), אני, חברות, חבר של אחת מהן והחברים שלו. כולם בצבא. מנסים לעשות עלינו רושם. כמה ילדה ומטומטמת הייתי. אני שוכבת, הראש שלי על הבטן שלו. עם כל נשימה הראש שוקע בין האגן לצלעות ושוב עולה. זה מסחרר אותי. גם היד שלו שמנסה שוב ושוב לטפס עוד ועוד מסחררת אותי. הוא עושה לי דגדוגים בבטן ואני מנסה למנוע ממנו להכניס את היד למקומות שאני לא רוצה שתהיה. נורא תמימה. נורא נורא תמימה, רק התנשקה וגם זה בקושי. אני מגנה על עצמי, כאילו ידעתי כבר מראש שיפגע בי.
שנה אחר כך, לא ראיתי אותו מאז ופתאום אנחנו בבית של מישהו (איפה? של מי?) ושוב חברים של חברות, בנים, בנות. אנחנו על המיטה כמה חברה. הפעם, הראש שלו עליי. פתאום כאילו מתואם (ואולי באמת) כולם הולכים מהחדר, הוא מתרומם לנשק אותי, אני נבהלת ודופקת את הראש בקיר. אנחנו צוחקים. ממשיכים. אני מרגישה סופר נועזת, במבט לאחור - מסכנה, חסרת ניסיון. נאיבית. הוא דוחף את הראש שלי למטה כל הזמן ואני מתנגדת. אני מתרגשת אבל האינסטינקטים שלי אומרים לי רגע רגע.
לקראת בוקר אנחנו יושבים בחוץ עם אבטיח. אבן מספר לי כמה הוא מסכן, הוא קצין (אני מתרגשת! טיפשה) הוא צריך לשפוט חיילים, הוא סובל. אני מרחמת. שואלת אם יצלצל, הוא אומר לי שכן. לא לוקח את מספר הטלפון. הוא חבר של חברים אני אומרת לעצמי, זה יסתדר.
שבוע, שבועיים, לא מתקשר. מעולם לא תכנן, אני מבינה, אבל גם מוצאת תירוצים. מבחורה נאיבית עם פרפרים בבטן אני הופכת לאובססיה מהלכת. את האובססיה של לחפש את אבן ברחוב ניסיתי מאז להדביק לאנשים אחרים וזה מעולם לא הגיע לרמות האלה. אני מחפשת להיתקל בו בטעות, חושבת עליו, בטן עולה יורדת, נשיקה כוחנית. החברים שלי על סף שיגעון, אני מטריפה להם את המוח. ובסופו של דבר מתחילה להבין ולהחלים. מתחילה גם קצת קצת לפתח איזה תודעה סמי פמיניסטית סמי שמאלנית וקצת כועסת עליו.
פעם שלישית גלידה. שוב חברים, מסיבה. הפלא ופלא - גם אבן שם. שנינו שיכורים, יושבים על הספה, במרחק בטוח. מדברים. הוא מדבר על הצבא, על מה כבר יש לו לדבר לאבן המסכן הזה. הוא שופט חיילים, מחליט מה יהיה בהמשך חייהם הוא מרהיב עוז ואומר. אני קצת מלגלגת בפנים וקצת מתה שייגע בי שוב, להראות לו שגדלתי. קשה לו, קצין. אני מהנהנת וחושבת - שתוק, די, מספיק. ובדרך הביתה אני בוכה בוכה בוכה בוכה. וזה נגמר. נגמר. נגמר.
והינה אני בצבא. כבר שנה עם בחור. טוב לי, תקופה טובה, יש לי חברים טובים ועם כל הסבל והשנאה למקום הזה אני קצת פורחת. רצה לאיזה משרד, עולה במדרגות בריצה, סיבוב ובומץ. נתקלת באבן. יושב שם, עלוב, מסכן. תיישר את הגב, אני חושבת. from all the jin joints in all the world he had to come to mine. מי זה? שואל אותי ש', כיום אושיה תל אביבית מהקהילה ההומולסבית. ראית איך הוא הסתכל עלייך? הוא התפעם! אני לא מאמינה. לא עשו אותי באצבע.
אני מסתכלת על אבן ונזכרת, העיניים, לחלוטין העיניים, זה מה ששבה אותי. מאז אני הולכת שולל אחרי עיניים אבל רק זוג אחד לא הונה אותי עד כה. (שומע? שומע? אתה קורא בלוגים שם קרציפלצת?) אז אבן שם ועוד מציע לי טרמפ הביתה ואני עוד מסכימה. כל הדרך הוא מתלונן כמה אני מעשנת, מאז שהוא לא בצבא אין לו על מה לדבר, אז הוא מדבר על עישון, מוציא אותי מכליי ואני מעשנת סיגריה בסיגריה כדי לעצבן אותו. חמור. כשמתקרבים לעלייה לירושלים הוא שואל - אם הייתי מתחיל איתך עכשיו, מה היית עושה? זה לא היה קורה. אני אומרת לו בשיא הביטחון.
לא בטן עולה יורדת, לא דגדוגים, לא ראש המתנגד לדחיפות של היד. אני מרגישה חזקה, מוחצת אותו על כל דבר מטופש שהוא אומר. כמו מוקמוק מסיני שאמר לי שיש לי מה להגיד על כל דבר. מבינה שמי שאני אהיה איתו יהיה זה שיאהב שיש לי מה להגיד על כל דבר. הוא מוריד אותי בטיזנאמו דווקא, ואני הולכת הביתה לבחור שאני אוהבת.
היום? יש לי תמונה מעורפלת של אבן בראש, אולי רק העיניים. לא חושבת שהייתי מזהה. מצחיק איך פעם זה היה החלום שלי, הבחור השזוף החייל הקרבי הקצין לשעבר, המיוסר. ועכשיו בדיוק ההיפך, ההיפך ההיפך. הנכון והאחד. בשבילי. הוא ההיפך.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
tomasa