|
טומי הולכת לתומה
|
| 7/2007
החרדה מאלתרת. מהפנקס השחור
(מקס נסע, טומסה מסכנה, רחמים עליה )
(אבל זה לא רק קשור לזה)
היום אני מרגישה קצת בודדה. לבד, יש לי מלא אנשים שהיו שמחים לעשות משהו היום, אבל אין לי כוח אליהם, צריך לדבר, להסתכל בעיניים, להגיב וכאלה. כאילו אף אחד ושום דבר לא יפיג את הבדידות הזו היום. ומהבדידות באה החרדה. אולי הדבר הנכון לעשות עם הלבד הזה זה להתבונן בבדידות ובחרדה האלה ולהבין אותם סוף סוף. החרדה עוטפת אותי ואני לא באמת יכולה להשתחרר, ואולי לא באמת רוצה. מעבר לחרדה הזו יש משהו מאוד מזכך ומשחרר. היא כל כך משתקת שנהיה לי שקט בראש. אבל אפילו מתוך השקט הזה אני לא באמת נותנת מנוחה לא לעולם ובעיקר לא לעצמי, עושה שטויות, כועסת על עצמי, הראש כבר מזמן הבין שהכול שטויות אבל אני עדיין עושה שטויות. ולא מניחה לעצמי על זה לרגע.
אני כבר מבינה שאין באמת פחד. אבל מתי אתחיל גם להרגיש את זה, להתנהג את זה.
| |
|