| |
טומי הולכת לתומה
|
| 9/2007
 תם הטקס
זהו, נגמר הפסטיבל השנתי של יומולדת טומי, השנה היה בסימן מפגשים אינטימיים. זה התחיל בפאב תלביבי עם חברותיי האהובות מהתיכון, חבר מהצבא ועוד חברה מהלימודים (ועוד מנצ' שהוא מהילדות של מקס ולפעמים נדמה לי שמהילדות שלי, ברמה מסוימת זה נכון). ואחר כך ארוחת בוקר רוויות מתחים עם המשפחה ובילוי בבארי ירושלים בשבת בערב.
ואז התחיל השבוע הארוך ביותר בחיי שהייתי שמחה לו ידעתי שנגמר אבל עומד לפניי השבוע הארוך ביותר בחיי יותר מהשבוע הארוך ביותר בחיי הקודם, אני מתחילה לעבוד בעוד מקום והפסיכית שלי הבריאה, מה שמוסיף לי עוד 7 שעות למערכת השבועית, וגם בפילטיס נגמרה הפגרה.
ביום שני יצאתי לבלות עם חברותיי מהעבודה, דוסיות, מתחזקות, נחלשות ולא זה לא זה לא זה. דבק מוזר מדביק את כולנו. לא מדברות על פוליטיקה, לא על זיונים (אם כי לפעמים אני או כופרת אחרת שכמותי אוהבות לפלוט משהו בטעות רק כדי לראות את הסומק עולה לפנים). מתוקות כל כך. ומאחר וכולן עוסקות במקצוע שלי לקרוא את ברכות יום ההולדת זה תענוג שאין כמותו. ולפעמים באינטרציה איתן פתאום מדברים על הדברים שמבחינתי היו תמיד מובנים מאליהם ואור חדש מאיר אותם. מתה, מתה על הדוסיות שלי.
השבוע גם הספקתי לשתות קפה עם אחת המורות אצלנו, שהיא אימא 2.
המנהלת השנייה של העבודה, שהיא בטח אימא של מישהי/ו אבל לעולם לעולם לא שלי בשום צורה נכנסה לשיעור שלי השבוע. ארבע שנים אני עובדת שם ואני עדיין משקשקת כמו עלה נידף ברוח כשאני מדברת איתה, מעולם היא לא הייתה מרוצה ממני, ואני תמיד מפחדת שיום אחד היא תצעק המלך הוא ערום וכולם יראו את התרמית ויעיפו אותי מכל המדרגות. (שזה בערך ההפך ממה שקורה כי אני מקבלת משרה והולכים לשלם לי על הלימודים. וגם גם גם התקבלתי לקורס הזה שאז ניסיתי לכתוב לו הצעת מחקר, זה לא קשור אבל בא לי להשוויץ קצת)
השבוע היא נכנסה אליי. אני עברתי את הטקס הקבוע של שלשולים, או לפחות כמו שאחת המורות הדוסיות שלי הגדירה את זה לפני שהיא נכנסה אליי "יש לי מצב רוח של שלשול". רעידות, עוויתות, חוסר שינה בלילה. אז היא נכנסה, הייתה רבע שעה וכשבאתי אליה אמרה שאני מורה מצוינת וקדימה לברביקיו למה אני לא לומדת לשון. ושאלה למה אני תמיד מבוהלת ממנה. ואני, במקום לגמגם ולברוח אמרתי לה שאני חושבת שהיא לא מעריכה אותי ושאני מוטלת בספק מבחינתה והיא אמרה - טוב, חיכית הרבה זמן לשמוע את זה אבל זה לא נכון. אבן נגולה. נשמתי לרווחה. ואולי גם אני כבר קצת פחות משוגעת ומייחסת לאנשים כל הזמן חוסר אהבה אהדה או הערכה אליי. ואולי הגיע הזמן פשוט להתחיל לתקשר בצורה נורמלית.
הרי אני טובה בזה, אני יודעת לתקשר.
והיום באו אליי לארוחת בוקר החברה שגרים איתי בשכונה, אלה שפעם החלטנו להקים קהילה ביחד ונשאבנו לעבודה ומעולם לא הצלחנו בקטע החברי, וכבר שכחנו שהתחלנו כחברים. ואז פתאום עכשיו כולם עדיין גרים פה אבל כל אחד עובד במקום אחר ובקושי נפגשים, לפעמים הליכות, פה ושם סרט בסינמטק, הפגנה וכו'. והינה פתאום שוב חברים ומצחיק ומרגיע.
כל היום אני בכאבים, העניין הנשי הזה הורג אותי. אני מרגישה שאני יולדת או מפילה. ואז אני צוחקת כי אני נזכרת שביומולדת האמיתי שלי פרלין סיפרה על חברה של אימא שלה שיש לה צניחת רחם ומדי פעם היא מכניסה שתי אצבעות ופשוט מסדרת את הרחם בחזרה למקום. אבל אני לר צוחקת כי אז כואבת לי הבטן.
השלל הספרותי שלי מיום ההולדת:
1. מקס - שימבורסקה - בשבח החלומות
2. אימא 2 - נתן זך - שירים שונים
3. קהילה לשעבר - מריו ורגס יוסה - תעלוליה של ילדה רעה
4. דוסיות - אני ג'ון / לוסי - ג'מייקה קינקייד
לפני כמה שבועות חברה מהעבודה שעושה קואוצ'ינג סיפרה לי על שיטה שבה היא צריכה לומר משפט אחד כל יום שלושים פעם במשך שלושים יום, ואז המציאה גם לי משפט:
אני שלמה עם כל החלטה שלקחתי ומרוצה מכל אינטרקציה שיש לי עם כל אדם.
התחלתי למלמל.
שבת שלום.
טוב. אני חוזרת למלמל, לשכב על המיטה, למות מחום ולראות את בנות גילמור. השבח לאלא רורי כבר לא בתולה והיחסים בין אימא שלה ללוק הולכים ומתחממים. ובלי ספויילרים בבקשה בתגובות.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
tomasa