| |
טומי הולכת לתומה
|
 כינוי:
tomasa בת: 44 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 10/2007
אמרתי לך, לא לעשן.
אבל יכול להיות שציטטתי לא נכון את לאה גולדברג פה למעלה, פשוט כי הספר הקטן והמהוה שלי של שירי לאה גולדברג שאני מציציה בו לפחות פעם בשבוע לא איתי עכשיו.
מה שרציתי להגיד בעצם זה אמרתי לך, לנגן. אמרתי לך, לאהוב את עצמך. אמרתי לך, לנוח בשבת בבוקר. ומסתבר שאני יכולה.
תכונה מרגיזה חדשה, אני פשוט מתעוררת ואז אני כבר קמה. אני מתרגשת לכבוד הקפה, ובשביל זה אני קמה. מאוד מוזר. אני סוחבת עייפות, ולא באמת מצליחה לישון עד לרוויה. הינה. כבר קמתי. לפני שעה. הלכתי לישון בארבע.
אתמול היה רע, רע מאוד, בשלב מסוים בערב. רע עד כדי כך שאם הייתם שואלים אותי משהו הייתי יכולה רק לצפצף בתגובה וזהו. ואז התיישבתי לנגן. קודם דחיתי את זה אמרתי - אני צריכה לקנות מיתרים חדשים ורק אז אני יכולה. אבל לקחתי את הגיטרה, ועשיתי לעצמי מלא לה לה לה בראש עם הקולן וכיוונתי אותה ופשוט ניגנתי. צפויה לחלוטין את ג'וני מיטשל, both sides now. וגם את קרולינה אומרת שתיים, כמובן. איזה כיף.
ובאמת סיימתי לנגן ואמרתי לעצמי - אמרתי לך, לנגן. אמרתי לך. אז מה שלא על כל היד הציפורניים כבר בשלות ועל היד השנייה הן דווקא ארוכות מדי ואז מה שהמיתרים בני אלף שנה. תנגני, תאהבי את עצמך. את לא צריכה להיות טובה בזה, רק לאהוב את עצמך.
ובאמת באמת באמת אני ממש נאהבת. אני מגלה את זה שוב ושוב מכל מיני כיוונים ונורא מופתעת מחדש כל פעם. למה? מה קרה אי שם בילדות שגורם לי לפקפק בכל אהבה שמוענקת לי, ולרצות לאשר אותה שוב ושוב ושוב, ולפעמים גם להבריח עם כל האישורים האלה?
אמרתי לפסיכ' בפגישה האחרונה שהגיע הזמן, אני מוכנה להתחיל להיכנס לילדות שלי. פעם לא משנה איזה מניפולציה היא הייתה עושה הייתי מתחמקת. עכשיו אני מוכנה ורוצה. די כבר די. עשיתי כברת דרך. גדלתי, אני מוכנה ללכת לחפש את הנקודות האלה שלפעמים מאמללות אותי כל כך היום. מקווה שאצליח לתקן אותן.
אישה טובה אחת המליצה לי לקרוא את עיקרון הרצף. ומצאתי אותו על המדף של אישה טובה אחרת, בעלת אותו שם. ואני כבר נהנית ממנו עד מאוד. הוא גם מדבר קצת על איזה פספוס בילדות שגורם לאותו חוסר רוגע וחוסר ביטחון שאני מרגישה כל כך הרבה. אז הינה אני הופכת את היום. אני יודעת שאני צריכה לעבוד, צריכה לצאת להליכה, צריכה למלא חובות לעולם. אבל עכשיו פה פה ממש. אני רק שותה קפה וחוזרת למיטה. לקרוא, אולי לנמנם.
יש משהו מאוד משרה שלווה בזה שבשבת בבוקר אין לאן למהר, אף אחד לא מחכה שם. זה רק אני והקפה והספר. או רק אני והפוסט או רק אני והמחשבות שלי והפנקס השחור הקטן.
אבל יש בזה באמת באמת באמת משהו מאוד מאוד עצוב. ועכשיו ברגע זה ממש, אני כבר לא זוכרת את המקום האופטימי שממנו התחלתי לכתוב. עכשיו ברגע זה ממש בעצם נורא נורא עצוב לי .
אמרתי לך, תאהבי את עצמך, אמרתי לך, תנגני.
אולי בעצם אלך לעשן?
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
