| |
טומי הולכת לתומה
|
| 11/2007
להתנמנם בסבבה
פוסט של שישי בצהריים.
ונמאס לי לכתוב מעורפל, לכן הפוסט הזה יהיה הכי ברור שיש, אין לי מה להסתיר מאף אחד. מי פה לא יודע שנפרדנו? מי פה לא יודע או מבין שכואב. הרי גם ככה עם רוב הקוראים שלי אני בכלל בקשר אישי (ומרגש! הא!).
אז סיימתי לנקות ולבשל והתיישבתי בפטיו (כן, בדירה החדשה בה אני גרה עם חברה יש פטיו. קטע. מדי פעם עוברת איזה מגבעת שחורה מציצה לא מציצה). יש פה על השולחן קפה שחור (שוב מסוגלת לשתות קפה שחור, ושוב מסוגלת לשמוע את השיר black coffee) מהבוקר, שותה קצת. מעשנת. רוצה לכתוב פוסט.
כשהייתי בת 17 תמיד הייתה לי דמות רומנטית כזו בראש, של רווקה שקמה בבוקר, שותה קפה שחור, מעשנת. קוראת .לבושה בגופיה לבנה. נו אז חורף. בירושלים זה גם ככה רומנטי (רומינצי) יותר. האם אני כזו עכשיו? אני אפילו לא מצליחה באמת לאהוב את החיים שלי כל כך. בעיקר משועממת. מדוכאת. זהו, מדוכאת. וכשנגמר השבוע העמוס לעייפה בעבודה, ובמפגש זה או אחר כל כל יום או ערב או לילה. ובהרבה מדי אלכוהול ואז הליכה בודדה לכיוון השכונה הדוסית שלי. מגיע סוף שבוע. וקשה. ככה.
דמיינו לכם נחיל של מגבעות שחורות ואותי צועדת בכיוון ההפוך, עם עיניים טרוטות ומבט מזוגג, לא מאהבה, לא מאכזבה. מרומינציה. יש? יש נטייה בריאה להרס עצמי? או גם כאן הכול בשליטה.
ואגב שליטה, בכלל לא הכול בשליטה. מסתבר שאנשים יכולים לעשות מה שהם רוצים ולא מה שאני רוצה שהם יעשו, ופה לצורך העניין עדיין אהיה מעורפלת.
החלום הקטנטן שלי כרגע הוא להיכנס למיטה עם ספר ולהתנמנם. להתעורר בריאה צלולה ושמחה. אבל נכנסתי חזק בעניין של המתודיקה, ועשיתי מלא דברים ומה שזה עשה בעיקר זה עוד רשימות בראש של מה עוד אפשר לעשות. והשבוע הבא שוב כל כך עמוס. ואני לא באמת מצליחה להתנמנם בסבבה כבר כמה שנים, אז על מי אני עובדת. ואני חושבת שזו הטרגדיה של החיים שלי. אני לא מצליחה לנוח על זרי הדפנה גם כשמגיע לי או לפחות כשאני ממש ממש עייפה. המוח לא מפסיק לרגע גם כשהרגש מתנמנם לו, אבל אף פעם לא בסבבה.
תנו לי קצת סבבה.
אתמול דיברתי עם חברה פסיכולוגית על הטיפול שלי ושלה, והיא אמרה לי שתמיד בטיפול יש איזה מוטיב, לייטמוטיב. אצלי זה ההתמקדות באין ולא ביש. אפילו אמרתי לפסיכית שלי לפני כמה ימים שהתמקדתי שוב באין ולא ביש, והיא הסתכלה בי מופתעת. מה את רוצה, אני מפנימה את השיח. אני מאוד אוהבת לדבר פסיכולוגית עכשיו.
כשאצליח להתנמנם בסבבה, אז יהיה שוב יש.
אקס וסמי. הולכת לנסות להתנמנם בסבבה.
ואז כשאקום אז בלי נדר (גם את השיח הזה אני מפנימה) אכתוב מכתב. קורע לב ומרגש לכל אחת מכן, מרגשות שכמותכן. ואני יודעת שאני מבטיחה (לפחות לסמי), ועכשיו התיישבתי לכתוב פוסט וגם מכתב אבל בעצם נורא בא לי לישון. פשוט לשקוע בשרעפים של עצמי ולהירדם. מי יודע יותר טוב ממני מה התוצאות של שינה טרופה שכזו אבל בכל זאת אלך לישון וכשאתעורר ואתחיל לייבב, כי זה מה שקורה לי תמיד כשאני ישנה בצהריים, אני רוצה לכתוב לכן. לכל אחת בנפרד, מהרהורי לבי. וחיי.
אני שונאת שמבלים בלעדיי כל כך הרבה אנשים שאני מכירה ואוהבת. אני שונאת שאני לא יודעת בדיוק מה היו חילופי הדברים בין אנשים. אני רוצה להיות בכל מקום ובכל שעה נתונה. ובאותו זמן להתנמנם בסבבה.
ואם תרצו אין זו אגדה.
הא. הא. הא.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
tomasa