 כינוי:
tomasa בת: 44 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 12/2007
אז מה ראית פה?
כתבתי את זה כבר אתמול בלילה ואז לא הצלחתי לעדכן.
היום, באמצע הפגישה, עצרתי ואמרתי לה: קראת אותי?
ככה אתם אומרים? אותי? מה זה האותי הזה? אחר כך הסבירה שזה דווקא נראה לה מאוד נכון לומר את זה. אבל באותו רגע נסגרתי.
פחדה להגיד לי מה ראתה פה, ואני פחדתי שכבר לא אוכל לכתוב פה לעולם. סביר להניח, שעכשיו כשאכתוב אדע שהיא (את) קוראת. אבל זה לא מונע ממני, מפתיע. או לא. אולי זה חלק מהמשחק שלי. זה בדיוק כמו להסתכל בעיניים. ואולי עכשיו אני כותבת ישירות לך?
אמרה שאנחנו כמו משפחה, וחשבתי עליכם. איך אתם בראש שלי, את עם הבית החדש, והחיים המתהווים, ואת עם הביקור של האימא, ואת, שתבואי כבר לקחת ייגר ולשתות איתי קפה, ואתה עם מה עוד נלמד לנגן? ואת, יקירתי, שכל הזמן בראש שלי, כי אני דואגת לך, שתהיי בסדר ותשמרי על עצמך, ולא תפחדי להתקשר אם תרצי לדבר. וגם אלה שקצת נעלמו לי.
ופרלינה וניקולית שהקשר איתן כבר הוכח כבלתי ניתן לניתוק. אתן קולטות כמה אנחנו באמת משפחה? ואם לא תתנו לי להיות הדודה המגניבה של הילדים שלכם (אני הראשונה שהם יספרו לה שהם מעשנים!), דיר בלאק.
היא (את) אומרת שראתה (ראית) הרבה דברים שהיא מכירה בי אבל המון צדדים שבאים לידי ביטוי בצורה מאוד חזקה ולא מולה בטיפול, ושנפתח עוד ערוץ. ואני עוד יותר לא הסתכלתי בעיניים, ולא יודעת למה, דמעתי. עוד לא הסתכלתי לה בעיניים. כבר שנה אנחנו יושבות במשרד המעופש הזה (או אחר או מה) , אני פותחת חלון והיא מדליקה תנור, אני מורידה סוודר, היא נשארת עם המעיל. וכמה זה נעים ומפחיד שישבת בזמנך הפנוי וקראת אותי. ואני תוהה אם קראת את כל מה שעל הטיפול או קראת אחורה. ואני כבר יודעת שקראת את התגובות.
וגם היום הבנתי על עצמי דברים. איך יש אנשים שחושפים את עצמם עד הסוף הסוף ומי שלא יכול לעכל, בעיה שלו (בערך). ויש אנשים (אפילו אולי עם אותו שם?) שיודעים מה חשיפה תעשה להם, ונשמרים מכל משמר. ואני חושפת ובורחת וחושפת ובורחת. ככה גם עם הבלוג. היא אמרה לי שהיא רוצה שנוכל לדבר על זה, ועכשיו אני מבינה, ואו! איזה צעד זה היה לזרוק לה את הנייר הזה עם הכתובת בפגישה האחרונה. ופתאום אני לא יודעת איך להתמודד. ואני דומעת ואני עוד יותר מתחפרת.
בדרך משם פגשתי את הבן של המנהלת שלי, שהיא כבר כמעט הייתה אימא שנייה, ואולי עכשיו אני פחות זקוקה לה. היית אצלנו? את זוכרת? דיברנו קצת על העבודה. אז אמר לי - את יודעת שאני עובד פה, רק שתדעי שתראי אותי מדי פעם. ואני אמרתי שבדיוק בשביל זה אמרתי שלום (הרי לפני שנתיים לימדת אצלנו, ואחר כך הייתי אצלכם בבית, למה לא אומר שלום? כבר הבנתי שלא בקלות שוכחים אותי דווקא). איזה גיבורה אני! מצליחה לסלק מכשולים. הרי כמה יותר פשוט לומר שלום, לחייך, להישיר מבט. למה לא בעצם? אני מוצאת שזה הרבה יותר פשוט וזה גילוי מפתיע.
אבל עכשיו בדרך חזרה מבילוי עם השותפה, אמרתי לה שאני לא מבינה איך, הריקנות הזו מציפה אותי. אני נעה על הציר שבין חוזק לחולשה, יש ואין, סיפוק ואכזבה, אבל ברגע שאני משיגה איזון ביניהם אני נופלת לריקנות. וביום כזה, שהוא יום נהדר לכל הדעות, אני ריקנית. היה שיעור מצוין היום, ולא רק זה, תלמידים שסחבתי בכוח בצווארון כל הסמסטר פתאום צצו לי היום, דיברו, חייכו, נשארו. ככה שלושה, שיכלו להיכשל. ולאחד מהם גם אמרתי שאין סיבה שלא יצליח בבחינה, והינה הוא כבר שלח מייל לבקש פגישה ולעזור לו. ואחר כך היה טיפול, והיה אולי קצת מוזר ומביך. אבל היה, ועובדה שאני כותבת פה עכשיו. ואז עבדתי, והלכתי ברגל הביתה. ועוד לפני שנכנסתי השותפה פתחה את הדלת בשמחה, וחברה שלה הייתה שם והשכנה שלנו הייתה איתי, ותלמידה. והדלקנו נרות. כך שבינתיים...
ויצאנו, היה מצחיק, היה נחמד. הייתי יפה. לא עליתי במשקל כמו שחשבתי.
אבל אני בריקנות.
וכבר מדברת על עצמי יותר מדי.
ובעצם רוצה למצוא חן.
עכשיו שאני יודעת שגם את מבקרת פה, אני רק רוצה למצוא חן שוב.
איך יוצאים מהמלכוד הזה?
איך הטיפול יצליח אם אני כל הזמן רק רוצה למצוא חן.
את תגידי לי ביום ראשון מה הדברים שראית פה שלא ידעת עליי?
אם תשאלי.
כל האחריות היא עליי?
אפילו את הטישו אני הבאתי הפעם.
ואיך משהו שנראה לי כמו חודשיים שעברו באיטיות נראים לך כמו חצי שנה שטסה?
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
